"היום לא צריך אותי": יואב קוטנר בראיון מיוחד

כנראה שמה שמסמל יותר מכל את מעמדו הנוכחי של יואב קוטנר, העורך המוזיקלי המשפיע בתולדות המוזיקה הישראלית, הוא השם בו הוא מכנה את תוכניתו היומית בגל"צ: "התוכנית הסודית של יואב קוטנר". כך נקראת השעה המצוינת שלו בין 21:00 ל-22:00 בימים ראשון-רביעי. "זו השעה הכי גרועה ביום מבחינת רדיו ומפקד גל"צ יודע את זה", הוא אומר. "אבל אני מאושר. זו הזדמנות בשבילי לעשות ריסטרט ולהתחיל מהתחלה, כי בסך הכל, מה שאני אוהב לעשות זה לערוך מוזיקה ובתוכנית הזו אני חוזר לזה. זה שפעם הייתי בעמדה קטנה של השפעה, זה לא העיקר ולא המהות".

החזרה של קוטנר לאותה עמדה של האיש הקטן מהרדיו (הסלוגן הכה מזוהה איתו), לא רק מביאה איתה תוכנית יומית מצוינת שמשלבת ניק דרייק לצד Menomena ו-Dark Night of The Soul, אלא ממתגת מחדש את האיש שהכריז "מהפכה". מי שעזב את גל"צ כדי לערוך את מוזיקה 24, כדי לעזוב אותה מוכה ביקורות רק כדי להגיע לרדיו תל אביב, ושאז יסמנו לו בחוסר עדינות שהקו המוזיקלי שלו לא מספיק טוב בעיניהם, מכריז שימי הגורו שלו נגמרו: "מי שעורך מוזיקה אמור להתייחס אליה על בסיס יומיומי, בין אם אתה באינטרנט או ברדיו והכמויות המטורפות שאתה צריך להגיב אליהן הפכו בלתי אפשריות", הוא אומר. "אז כשהגעתי לגל"צ, יורם רותם מנהל מחלקת המוזיקה של התחנה חשב שאני אעשה מגזין יומי, כמו שהיה פעם 'מוזיקה היום' ואני רציתי לעשות תוכנית אישית, כי אפילו כשהשמעתי דברים חדשים ברדיו תל אביב הרגשתי שאני מקפח מיליון אנשים, כי אי אפשר להשמיע את הכל. ככה אני לא במירוץ הזה, אני פורש מראש".

"המותג שומר על זכותו להשתנות כי גם המציאות משתנה – עד לפני חמש שנים, אפילו לא עשר, עדיין היה צריך אנשים כמוני. בתחום מסוים שהוא יותר קיצוני לכיוון האלטרנטיב צריך את קוואמי ובמקומות יותר דאנסיים צריך את עופר נחשון, אבל היום לא צריך אותי. בשביל העדכון שלך ובשביל לשמוע את מה שאתה אוהב לא צריך את המתווך".

"אני מבין מה אתה אומר, אבל אמרתי לעצמי שבין כה שמו אותי בשעה שאין לי השפעה אמיתית. גם אם אני אתאהב בשיר חדש של ישראלים/ פעולה/ סקס (להקתו של מאור כהן ע.ש.), ואשמיע אותו כל יום, איזו תהודה יש לזה כבר? אני כבר לא העורך הראשי של מוזיקה 24 ואני לא בתוכנית נורא פופולארית שיש לה השפעה על העם ואפילו לא על עורכים מוזיקליים".

"מזערית".

"אני לא רואה את זה ככה. זו הזדמנות להסתכל על עצמך. אני אדם שמחפש משמעות בעבודה שלו ואני מחפש עכשיו משמעות אחרת. אני חושב שהתפקיד שלי בתור החדשן הסתיים לא עכשיו, אלא הרבה לפני כן".

"בגלגול הקודם, בערך ב-2003 כשעזבתי את גל"צ לערוץ המוזיקה, כל מה שלא היה ישראלי ועם אצבע על הדופק, הלך. הייתי שומע במשרד את הווייט סטרייפס להנאתי ואף אחד לא ידע מזה. זה לא שוויתרתי על הישראלי, ואת אלו שאני אוהב אני עדיין אדחוף ואשמיע, אבל הסרתי מעליי איזושהי אחריות".

"24 זה היה הרבה יותר מורכב. שם היה מאבק בין הצורך לשרוד, כשברור שאם אני אעשה תוכניות בטעם שלי אז אף אחד לא יראה אותן, לבין הלחץ המטורף להצליח. עובדה, כשעזבתי את מוזיקה 24 המצב השתנה ואנשים שחשבו שבתקופתי זה היה גרוע, עכשיו מבינים שאני נלחמתי על הדבר שהיה. מוזיקה מזרחית למשל, זה משהו שאני הכנסתי לערוץ, אבל דאגתי לאיזון שיהיו גם דברים אחרים. היום יש שם צבע אחד".

"מדי פעם, כשנופלים תחתונים לכל מיני זמרות".

"סתם, אני מסתכל מדי פעם וזה בעיקר חבל לי. אני חושב אין לערוץ כזה הרבה משמעות אם הוא רק נותן לקהל מה שהוא רוצה. זו הגישה שהיתה לי גם בגל"צ, בימים שכולם כינו אותנו "אליטיסטים שרוצים לחנך", אז כן – אני מאמין שחלק מהתפקיד שלנו זה לחנך, רק שהיום זה קל לי לעשות את זה בתוכנית אישית. כשיש לך אחריות של מנהל ערוץ צריך לדאוג למה שקורה מסביב. אני חושב שקורים בארץ המון דברים נהדרים שלא באים לידי ביטוי ואלו לא דברים קיצוניים או ניסיוניים, אלא המיינסטרים האחר שפשוט לא קיים שם".

"כן. אני לא חושב שנשאר משם משהו".

אסור לטעות בטון הדברים של קוטנר: הדברים נאמרים בשלווה, מתוך תחושת השלמה שהיא גם הודאה בכישלון שלו מול הטעם של הקהל הרחב. פעם, קוטנר האמין ביכולת לשלב את אלג'יר בערוץ המוזיקה לצד אייל גולן. היום, אחרי עשור סוער, ניתוח מעקפים ובגיל 56, הוא מאמין בעיקר בלהסתפק במה שיש: "אני כל הזמן נע בין מחשבות אובדניות, לא כדור בראש וכאלו, אבל תהיות האם הזמן שלי עבר והרצון להשמיע דברים חדשים הוא פאסה, לבין זמנים שאני אומר שיש לי תפקיד", הוא מתוודה. "מצד אחד אני חושב לפרוש לגמרי ולפעמים, סתם מהראש, אני אומר לעצמי – אני לא אפרוש, זה מה שאני יודע לעשות כי אני לא יודע מה זה להיות לא עורך מוזיקה. כשאני רוצה להגיד לאשתי משהו אז אני שולח לה שיר".

"יכול להיות שזה קשור לגיל או למקומי בעולם. אין בי שום מרירות או תסכול, גם בגלל שבתכלס אני מנסה לראות את המציאות ולראות מה המקום שלי. זו גישה פילוסופית שלי, כבודהיסט מתלמד".

"אני חושב שיש בה גישה נכונה: לראות את המציאות ולא לפתח יותר מדי ציפיות ולא להיאחז בעבר כל הזמן".

כנראה שאחד הדברים שדחפו את קוטנר למקום שבו אין לו ציפיות, היתה סיום התקופה שלו ברדיו תל אביב, אותו עזב עם השינויים הגדולים בתחנה, בראשם עזיבתו של מנהל התחנה שהביא אותו, לירון תאני. מאז פרישתו של האחרון, קוטנר ספג ביקורת קשה ממנהלי התחנה על השירים שבחר להשמיע בתוכנית ועל האורחים שבחר להזמין לג'אם השבועי שלו.

"כששמעון אלקבץ היה מנכ"ל, עשיתי ג'אם עם דן תורן", מספר קוטנר. "דן הוא זמר מוכר כבר למעלה מ-20 שנים שעשה הרבה דברים בקריירה. אז אלקבץ בא אליי בצרחות של 'מי מכיר את זה?!, אף אחד לא ישמע את זה!', תוך כדי הג'אם. זה היה נורא והבנתי שזה לא המקום שלי יותר. הם לא רוצים את המוזיקה שלי והם אפילו לא רוצים את השם שלי – כי לקהל שהם רצו זה לא אומר כלום. גם הם קצת הפכו למוזיקה 24 במובן שהם רוצים את החפלה והשמח. הסיסמה שם היתה 'רדיו שמח'".

"אני מנסה להיות עם אנרגיות חיוביות, אז אומר שחבל שזה נגמר ככה. הקו שלי לא התאים לשם, רצו שאני אעשה רק מיינסטרים ואני לא כזה. גם ככה אני מרגיש שהתפשרתי, כל חצי השנה האחרונה שלי היתה פשרה מטורפת".

"לא, כי אני לא יודע אם זה אני או הם. אולי אני הלא נורמלי כאן. אולי הם צודקים".

"שמע, אני אתן לך דוגמה שהיתה נקודת משבר עבורי, שאחריה אמרתי שאני לא אלחם יותר. הגיע הסינגל של שלמה בר והברירה הטבעית שעשו את 'הלילה' של ארז הלוי, קלאסיקה ישראלית במיטבה, צליל מזרחי, שלמה בר, משהו נעים וביצוע מדהים. חטפתי צרחות – 'מה אתה שם שירים עצובים באמצע היום, אתה תאבד את המאזינים'. מעבר לכך שזה שאני חוטף צרחות זו כבר חוצפה; אם זה לא להיט, אם זה לא דבר שלגיטימי להשמיע בצהריים, אז אני באמת לא יודע. אז הבנתי שזה בסדר ואני לא מתאים לזה. שיהיו בריאים".

למרות הבדלים מהותיים של זמן ומקום, דבריו של קוטנר על רדיו תל אביב, מזכירים את הדי הוויכוח שלו עם אלדד קובלנץ, מנהל גלגלצ לשעבר ואבי שיטת הפליילסט. אז, לאחר מתיחות שנמשכה זמן מה, עזב קוטנר את התחנה לטובת המצאת "מוזיקה היום" בגל"צ. כיום, כשהוא שוב בתחנה הצבאית, מעניין לשמוע מה חושב קוטנר 2010 על גלגלצ 2010, אותה מנהלת קולגה ותיקה מאד שלו לגל"צ, דלית עופר.

"לפי סקר ה-TGI האחרון נראה שהם התחנה המובילה, אז הם כנראה יודעים מה הם עושים", אומר קוטנר. "צריך להבין שגם גלגלצ, בניגוד לכל הטענות, חייבת להוכיח שמאזינים לה והם צריכים רייטינג. אם זה היה תלוי בי ואם הייתי אחד העורכים המוזיקליים שם, הייתי חושב שהם צריכים להרחיב את המאגר ולתת יותר הזדמנויות לעוד סוגי מוזיקה. אבל, וזה אני אומר לא בגלל גלגלצ אלא במבט על ערוץ המוזיקה – מתברר שלהיות יותר מדי מגוון ולתת צ'אנס לצעירים זה לא ממש עובד".

"כן. הקהל נורא נורא שמרן, הקהל אוהב דברים שהוא מכיר או דברים שנשמעים כמו דברים שהוא מכיר. ללירון תאני ב-102 היה חזון נורא מדליק ואחת הסיבות שעזבתי את ערוץ המוזיקה, היה כי רציתי לעשות רדיו אלטרנטיבי טיפה, לא אלטרנטיבי לגמרי, אלא משהו שיהיה אלטרנטיבי למיינסטרים של גלגלצ כמו שתאני רצה. תכל'ס, זה לא כל כך הצליח. כנראה שהקהל בארץ לא מוכן לקבל דברים כאלו. תסתכל על תחנה כמו FM88 שגם עברה שינוי וזכתה לעלייה ברייטינג, ברגע שהם ויתרו על משהו מהייחודיות שלהם, אז אתה מבין שהמציאות מדברת בעד עצמה".

"כן, אבל החלטתי לא להיטרף מדברים שאני לא יכול לשנות. לכן אני עושה את המעט שלי, אני הרי לא יכול לשנות את המציאות הזו. אבל צריך להגיד שגם בימים של 'ציפורי לילה' או דברים אחרים שנחשבים מיתולוגיים, גם אז רוב התגובות היו "אתה מטורף" ו"תפסיק עם הדברים האלו", גם מתוך המערכת של גל"צ".

"כן, לפעמים. אפילו לא מזמן דלית עופר הזמינה אותי להיכנס, השתתפתי בדיון על שיר חדש של התקווה 6".

"הם כנראה יודעים משהו שאני לא יודע, כי זה מצליח".

"דיפלומטית" .

"זו לא דרכי, אבל עובדה שזה מצליח. אתה לא יכול להתווכח עם זה".

הוויתור על תפקיד הרפורמאטור או המנהיג, משאיר לקוטנר זמן: לצד תוכנית הרדיו שלו, קוטנר מתכנן תוכנית בת שעה של שיחות בחינוכית 23 וכן עריכת כתבות לערוץ 10. אלא שככל הנראה הבמה המרכזית של קוטנר כיום היא הטור השבועי בעיתון "ישראל היום", תחת השם "ד"ר מוזיקה". אם צריך לחפש את מהות השינוי אצל קוטנר, אפשר לקרוא את הטור הזה, שעוסק בעיקר בהמלצות תוך שימוש בידע ההיסטורי הרחב שלו, כמעט ללא מילות ביקורת ולפעמים גם ללא שימוש בשמות תואר שיביעו עמדה כלשהי. זאת, בניגוד לקוטנר הישן, שידע לכסח כשהיה צריך.

"בניגוד למה שכתוב מתחת לטור שלי, 'מבקר הבית' – אני לא מבקר, מזה פרשתי עוד בשנות ה-80", אומר קוטנר. "אני רוצה להיות ממליצן ופלצן. למה? כי א', אני חושב שיש כל כך הרבה דברים שאפשר להגיד על מוזיקה ועדיף לעזור לאנשים להגיע אליה מאשר להיות חכם ולכתוב. ב', אני לא חושב שאני עושה את זה טוב. מבחינה אישית, אני Pleaser, אדם שרוצה שיאהבו אותו. גם בתקופות שהייתי עוד מכסח, הרגשתי רע כי אני לא מוזיקאי. אני אוהב מוזיקה ומעריץ אותה, אבל אני לא יודע באמת ליצור".

"כן".

"זו היתה בעיקר מחאה על עולם הביקורת. הייתי בטוח ש-90 אחוז מהאנשים לא הקשיבו לדיסק עד הסוף ושהיה אנטי של כמה זה לא טוב וחרא. אתה יודע מה, לא מצטער שכתבתי את זה. גם אני רוצה לעצבן קצת, גם אם זה לייצג את הצד השני".

"אני פחות מאמין שרק מה שאני אוהב הוא הנכון. אני לא יודע אם זה התפשרות או התרככות, כי עדיין אני שומע בבית רק את מה שבא לי לשמוע, אבל אני מוכן לקבל שיש עוד טעמים".

"עם נינט, בערב המחווה למאיר אריאל. מראש, היה לי אנטי אליה, בגלל שהיא מוצר של התעשייה. אפילו שידעתי שהיא זמרת טובה, כל המטחנה של יחסי הציבור סביבה עשו לי רע. אבל אחת הסיבות שהבאתי אותה בסוף, היא שהרגשתי שאני מתחיל להיות כמו השמרנים שהיו פעם – כמו שעשו לשינייד אוקונור בהופעה של בוב דילן כי היא קרעה תמונה של האפיפיור – האנשים שאתה מצפה שיהיו הכי פתוחים, הם הכי סגורים. אז אמרתי בוא ננסה, ויהודה עדר הביא אותה לחזרה, היא עשתה את 'נשל הנחש' וזה היה ביצוע מעולה. הערכתי את האומץ שלה לשיר מול הקהל של מאיר אריאל, שרצה להרוג אותי. אז אם זה אומר שהתרככתי, על הכיפאק".

ההשפעה של קוטנר על אוהבי מוזיקה בישראל כל כך גדולה, עד שקשה לעכל שאכן, הוא באמת לא יגלה את נושאי המגבעת וגם לא יביא את הצלילים החמים של ניו יורק. הוא גם ישמיע ביטלס עד שימות, או לפחות עד שמיק ג'אגר יתקשר ויגיד שזה כבר לא לעניין. העקשנות שלו כשזה מגיע למה שהוא אוהב, מצליחה להישיר מבט לביקורת הלפעמים מוצדקת עליו, עד שאפשר להשלים איתו, כמו שהוא משלים בסופו של דבר עם ניצחון המיינסטרים.

"אני לא מתחרט על דבר", הוא אומר, "אפילו לא על ערוץ 24 ומה שנהיה ממנו. אני כן חושב שאם פעם האמנתי שאני אעשה מה שאני אוהב והכל על הזין שלי, היום עדיף לדחוף שיר אחד מתוכנית מעולה כמו 'הקצה' לתוכנית עם קהל רחב. יכולתי לעשות את 'הקצה', שהיא תוכנית מדהימה, והיו לי מאות, אולי אלפי מעריצים בקרב המבינים. אני חושב ששילוב של זה בתוכנית מיינסטרימית עושה שירות טוב ביותר למוזיקה. אני כבר לא הארדקור בגישה".

"שמע, באמת שאני לא מסתכל על עצמי במבט אדיש, מאד חשוב לי מה יגידו עליי. חשוב לי שיאהבו אותי, אבל גם חשוב לי לעשות את מה שאני מאמין בו. אני, אישית, לא מרגיש שזניתי. עשיתי דברים שלא היו הטעם שלי לגמרי, כדי לדחוף חלק מהטעם שלי. לא תמצא אותי עושה משהו שהוא לגמרי לא אני, גם בתוכניות הכי נוראיות בערוץ המוזיקה, עשיתי את זה כדי שאוכל לעשות דברים שהם הטעם שלי. וגם לך תדע מה יהיה בעשר השנים הבאות, האחרונות שנשארו לי".

"תראה, ג'ון פיל הלך בגיל 65. אבל הוא היה שמן".