הרגעים הפתטיים ביותר במשדר ההתרמה של רשת אמש (שני) היו כששלום אסייג ניסה ליצור ארשת פנים ממלכתית. לרגעים הוא ממש דמיין שהוא יונית לוי, כשהסיט את מבטו הצדה בדרמטיות, כיווץ את אישוניו, האט את קצב הדיבור ודקלם מהטלפרומפטר בקול כבד את סיפורה הטרגי של עוד משפחה נזקקת. בשלב הזה של הקריירה של אסייג, אחרי שנים ארוכות של בדיחות על ערסים מטירת הכרמל, הדרמטיות אינה הולמת אותו. למעשה, פניו המהורהרות של אסייג ייצרו את הרגעים הקומיים הבודדים במשדר, בוודאי המוצלחים שבהם.
מתברר שזה מעבר לאירוניה שהצוות של אסייג וחבריו, שנקראו אל הדגל על ידי רשת וארגון "לתת", זכו לשם "צחוק מעבודה". הם הרוויחו אותו ביושר: כך נראים אנשים שאינם ממלאים את תפקידם כראוי, מזלזלים בצורה בוטה במשימתם ומבצעים אותה ברשלנות. בדרך כלל זה סתם צחוק מהעבודה, אתמול זה היה צחוק מהתרמה, ומתברר שזה צורם אפילו יותר. כל בדיחה היתה כמו קרש לראש, כל מחיאת כפיים מהקהל היתה כמו סטירה לפנים.
מה קרה לערבי ההתרמה הישנים והטובים? פעם לימי התרמה היתה הילה אידיאליסטית. בצעירותי ה"שירותרום" נחשב לסוג של אירוע תרבותי (או לפחות כך הוא חקוק בזיכרוני), כששורה ארוכה של אמנים ואנשי תרבות התארחו באולפן גלי צה"ל וגייסו כסף לאגודה למען החייל. היתה ממש תחושת סולידריות באוויר, כשכל העם נרתם למען מטרה אחת נעלה, תרם מכספו והאזין לאנשי מילה מעבירים את יום השידורים המיוחד. ומה נותר מזה כיום? הצדיקים חיים רביבו ודודו אהרון, שליחי המלאך גבריאל, מחלקים מזומנים לעם, הכל בשם אחווה חברתית צבועה.
עם האגו של הצופים סליחה
באמת שלא נעים ללגלג על ערבי התרמה. כל התייחסות צינית לעזרה כספית לאוכלוסייה נזקקת עלולה להיתפס כרשעות. אבל הציניות המרושעת היא לא של המבקר הקטן, היא מגיעה מהאנשים הגדולים. אלה הם בדיוק האירועים שגוררים את הביקורות השליליות על ערבי הצדקה המתוקשרים, ואת הטענות שמדובר בצדקנות ובצביעות חברתית, ביציאת ידי חובה של המעמד העליון, בהשקטת מצפונם של העשירים, באירוע המונע רק על ידי יחסי ציבור וכזה שמקל על הרשויות להמשיך במדיניותם הכלכלית המעוותת. אל תאשימו את השליח. אילו הילה נחשון היתה יושבת לידכם כרגע, סביר להניח שהיתה ממשיכה להנהן בראשה בחיוך סתום, מאשרת את הדברים מבלי להבינם ומעבירה לאייטם הבא.
לערבי התרמה מושחתים כבר התרגלנו, אבל גם אותם אפשר לבצע בצורה מקצועית. אתמול, לעומת זאת, היה ערב טלוויזיוני ממש מדכדך, אפילו מעורר רחמים, וממש לא בגלל סצינות העוני הקשות או הכינורות העצובים שליוו כל כתבה, וגם לא בגלל שרשרת התקלות הטכניות. לא נעים לראות חבורה של קומיקאים (או משהו) מספרים דאחקה אחרי דאחקה, כשכל אחת גרועה ממשנתה. הנזק שטיפשותם גורמת לתדמית שלהם הוא כל כך גדול, כשגם שהם כן מצחיקים, הצופה מובך מעצם העובדה שהוא נפל בפח הנמוך שנטמן לו, וממש מתנצל בפני האגו שלו על העובדה שהעז לגחך.
ואם כבר בנמוך עסקינן, מה אפשר להגיד על רשימת סלבס שכוללת כדורגלנים, דוגמניות, זמרים ים תיכוניים וסטנדאפיסטים בינוניים? למה אי אפשר לזמן לאולפן איש תרבות גבוהה יותר? עצוב שזה מה שקברניטי רשת מייעדים לעם ישראל, ועצוב יותר שעם ישראל שותה את זה בצמא. ספק אם הכסף שנאסף במשדר שווה את הנזק שהוא עשה.