נער כתיבה: על "מסתרי פיטסברג" של מייקל שייבון

בישראל, שהיא כולה קיץ לח ומעיק עם הפרעה בת חודש וחצי של חורף לא מספק, אהבות קיץ הן עניין שלא עושים ממנו עניין. לעומת זאת, במדינות קרות חוגגים את הקיץ ואת הקלילות ההורמונלית הפרחונית שמתלווה אליו כאילו היו נשיקה על השפתיים מהאלים עצמם. מאות שירים, ספרים, הצגות, וסרטים עוסקים אם לא מוקדשים ממש לאותם חודשיים בהם מזג האוויר מסמן לבעלי החיים ולבני האדם שזה הזמן להצמיד גוף לגוף ולהתאהב כאילו אין שברון לב בעולם.

"מסתרי פיטסברג", ספר הביכורים של הסופר היהודי אמריקאי מייקל שייבון, הוא ספר כזה על קיץ אחד שבו הגיבור מאוהב בחיים, בעצמו, ופחות או יותר בכל סביבתו. ארט בכסטין, צעיר יהודי רגיש ונוח לבכות, ננטש על ידי חברתו רגע לפני סיום לימודיו בקולג'. מלבד זאת, הוא משתדל מאוד למצוא מי הוא ומה מקומו, כמבוגר צעיר מאוד שמנסה להיחלץ מהאחיזה של אביו – גנגסטר יהודי מיוחס ונוקשה, שלא מרוצה מהאופן בו בנו היחיד בוחר לבזבז את חייו.

בביקור אקראי בספרייה מתוודע ארט לארתור, צעיר הומוסקסואל מקסים בעל גינונים אריסטוקרטיים שמכיר לו את פלוקס, צעירה שעובדת בספרייה, ואת שני חבריו המרתקים – קליבלנד הפרוע והמרדן וג'יין, בת זוגו היפה ובת הטובים. ארט נכבש לחלוטין בחיים האלטרנטיביים שהחבורה הצבעונית מייצגת, מתאהב פחות או יותר בכולם, ומנהל בפועל רומן עם פלוקס התלותית ועם ארתור הכריזמטי. מערכות היחסים שארט מכונן לעצמו במתכוון ובאקראי מעמתים אותו עם הזהות המינית שלו, עם השאיפות המבולבלות שלו לחייו ועם המורשת הכפויה והמטרידה של אביו הכוחני.

קשר המראה שארט מנהל עם ארתור (בעל השם הזהה והאישיות הלכאורה מגובשת לחלוטין) נותן לו הצצה לאפשרות של אדם להמציא עצמו מחדש, לברוח מהסטוריה משפחתית מכבידה ולהשתחרר מהעול של צעירים שמאמינים שחודשיים של קיץ אחד יטו את גורלם לכאן או לכאן. ארט מכונן יחסים עם דמויות משקפות נוספות שמגלמות בקיומן תצורות חיים אפשריות אחרות עבורו, כמו קליבלנד – בן העשירים שמתעקש להתחכך בצדדים האפלים והלא בדיוק חוקיים של החיים – ופלוקס, שמסמלת את ההטרוסקואליות וההתמסדות באופניה המשעממים והכובלים ביותר.

מייקל שייבון (שספריו "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" ו"איגוד השוטרים היידים" כבר תורגמו לעברית) כתב את "מסתרי פיטסברג" בגיל 22 ובהתאם – מדובר בספר צעיר במהות ובתוכן שלו. בהיותו ספר עם יסודות ביוגרפיים מוצהרים, וכזה שנכתב מתוך פרספקטיבה צמודה כמעט של הסופר לגילו ולחוויותיו של גיבורו, הוא אותנטי, חשוף וישיר מאוד. הטון הדיבורי והלא מתיימר שבו בוחר שייבון לספר את סיפורו של ארט מתאים מאוד לסיפור התבגרות ובהחלט עשוי לדבר ללבם של קוראים צעירים שמוצאים עצמם על קו התפר שבין נערות לבגרות ושחווים אהבות ראשונות ומסעירות.

מן העבר השני, ה"ספרותי", "מסתרי פיטסברג" אינו ספר מעניין במיוחד מבחינת העלילה שלו, וההיקסמות שלו מעצמו היא הבטן הרכה שלו. שייבון כותב על קיץ האהבהבים של ארט בכסטין ועל מערכת היחסים עם האב המסרס והבעייתי מתוך תחושת החוויה עצמה ולא מתבונן עליה מבחוץ בביקורת או מרחק. כתרגיל כתיבה עבור צעיר מוכשר, כשם ששייבון באמת היה, זהו באמת תרגיל מרשים ומבשר טובות לסופר שהוא הפך להיות, אבל כספר זוהי בעיקר הצצה לנקודה ביוגרפית לא בשלה במיוחד.

רומני החניכה המעניינים והמשמעותיים יותר – כדוגמת "התפסן בשדה השיפון", "תמונתו של דוריאן גריי", "ספר הדקדוק הפנימי" – נכתבו דווקא על ידי סופרים לא צעירים במיוחד. אלה הצליחו להעביר את חוויית ההתבגרות באמצעות תיאור אמין אך מגובה בפרספקטיבה בוגרת שהופכת אותו להרבה יותר מיומן נעורים. לכן, בתוך הקורפוס הקיים של שייבון, ראוי להתייחס ל"מסתרי פיטסברג" כאל נקודת פתיחה שניתן למצוא בה את ניצני העיסוק בחומרים שיוסיפו להפעיל את שייבון המאוחר וראשיתו של כינון הקול העצמאי כסופר. אבל – ומבלי שהדבר ייטול דבר מספריו המאוחרים יותר – ב"מסתרי פיטסברג" חסר הברק המלוטש שהניסיון והחיים העניקו לשייבון המוכר והמוערך.