סוף קו?ל סוף: סיומים גדולים בתרבות המודרנית

אני מקנא באנשים שיודעים לרקוד. יותר משאני מקנא בהם שהם עושים את זה, אני מקנא בהם שהם לא מנסים להבין מה בעצם יודע אדם שיודע לרקוד. אולי לרקוד, כמו שניתחו זאת מיליונים, זו התחושה שאתה חי, אבל מהצד המנצח. ואם זו ההגדרה, אז מה קורה כשאתה לא יודע לרקוד? ואיפה ההוגנות אם אתה לא יכול לרקוד? ומה בכלל קורה כשאתה חי בעידן שלא מאפשר לך לרקוד? ואיך זה מרגיש שאתה שורד אלבום שלם ("Neon Bible") של מאבק בין הטוב והרע ומגלה שהפסדת? אתה מרגיש כמו הרגע שהתיקו של הארקייד פייר נשבר, העוגב משתתק, החומות נופלות והסוסים של הדרמה פורצים פנימה. ואם ריקוד זה הרגע הכי שמח שאדם יכול לגעת בו, אז התחושה המקבילה, זו ש-"My Body Is A Cage" מסתיים איתה, היא שאלוהים בעט לך בבטן.

(עינב שיף)

"עמוק באדמה" היא סדרה שזיגזגה בחמש העונות שלה אבל בסופו של דבר התגבשה להיות אחת הסדרות המורכבות, החכמות והמרגשות ביותר שנעשו. עשר הדקות האחרונות של הפרק האחרון הן המתנה האישית של אלן בול, התסריטאי של הסדרה, לכל צופה וצופה שליווה את משפחת פישר בעליות ובמורדות שלה והן יצירה קטנה ואקזיסטנציאליסטית בפני עצמן.

הסיום המבריק, בו מלווים כל אחת מהדמויות עד למותה המנחם, הסתמי, האלים או מלא היופי, הוא הולם לסדרה שהיתה לעיתים אובר-דה-טופ אבל תמיד נוגעת ללב ואנושית. בעשר הדקות האלו מתמצת בול את תפיסת העולם הבודהיסטית של "עמוק באדמה" – המוות לא ייתכן בלי חיים, וחיים לא ייתכנו בלי מוות. כמה יפה, כמה מלא חסד וחמלה.

(לילך וולך)

לא הרבה יודעים אולם אחד הסופים הגדולים בתולדות הקולנוע כמעט ולא יצא לפועל. מפיק הסרט ארנולד קופלסון סירב לסוף שאותו הציע הבמאי דיויד פינצ'ר בטענה שהוא קשה מדי. סופים אלטרנטיביים אחרים כבר תוכננו, אולם ההתעקשות של פינצ'ר, פלוס האולטימטום של כוכב הסרט בראד פיט לפיו הוא לא מוכן להצטלם לסוף אחר, עשו את שלהם. פינצ'ר כן בחר בסופו של דבר לסיים את "שבעה חטאים" באופן שונה ממה שתכנן. הוא הוסיף סצנה נוספת, לא חלילה להמעיט בעוצמת הסיום אלא להאדיר את הרעיון המרכזי שמלווה את הסרט לכל אורכו: "העולם מקום יפה ושווה להילחם עבורו", סוגר סופית מורגן פרימן את הסרט הנפלא הזה בציטוט מספרו של ארנסט המינגווי "למי צלצלו הפעמונים", "אבל אני מסכים רק עם החלק השני".

(אייל דץ)

גם אם ברור לנו שלמארק וולברג אין צינור באורך 40 סנטימטר ושההדבקה של הזין המלאכותי הייתה די גרועה, עדיין משעשע להיזכר בסיום של "בוגי נייטס", במהלכו דירק דיגלר עומד מול המראה, מנפנף בזרגו ומכריז: "אני כוכב, אני כוכב, אני כוכב". זו אולי לא הסצנה הזכורה ביותר בכל הזמנים בקולנוע ובוודאי שלא המטלטלת מכולן, אבל היא קולעת ביותר ממשמעות אחת למונח "סוף גדול". וזה לבד משהו שאי אפשר להגיד על הרבה סרטים אחרים ושמקנה לה מקום של קבע בהיכל התהילה של הסיומות.

(דוד רוזנטל)

לרבים יצא להכיר את "כדורי הרגעה בדבש", אחד השירים היחידים בעולם שמסיים שני אלבומי אולפן (גם את "השנים היפות של גבריאל" בו הופיע במקור ולאחר מכן גם ב"עתיד" בגרסה משופצת), אחרי "בתוך הצינורות", האפוס המדהים שכתב גבריאל בלחסן במסגרת להקת אלג'יר. בתוך אותו שיר, חבויה השורה שפותחת את "כדורי הרגעה", כזו שמרגע שאתה שומע אותה, ממילא העולם מת – "זה משחק, משחק מתוכנן היטב".

מי שמצפה שמכאן זה ימשיך בשקט היחסי של "בתוך הצינורות" (עד הסולו של הגיטרה כמובן) לא מבין מה מחכה לו: טנקים, מסוקים, אנשים מרוסקים, עובדים זרים שהתאבדו מגעגועים, שואה, אבא מזדקן, ילד משוגע, עיתוני פורנו דביקים בתחנה המרכזית, כל החיים האלו בפיתה עבשה ומתפוררת, סמל לקיום שלא רצינו בו ביקום שלא רוצה בנו. זה לא שיר לסוף האלבום, זה שיר לסוף העולם.

(עינב שיף)

ג'יי די. סאלינג'ר היה גאון ביצירת רושם מתעתע של מים רגועים שתחתם שוחים כרישים טורפניים. ב-12 עמודים מתוך ה-13 של הסיפור "יום נפלא לדגי בננה" לא קורה כמעט שום דבר. ואז, בשלושה עשרה הארור, יורה בעצמו סימור גלאס ומאלץ את הקורא לקרוא מחדש את כל הסיפור. רק אז, ממש ממש מתוך הסוף, הלא צפוי הופך צפוי, התת קרקעי מתפרץ בלבה רותחת ומכסה על היומיומי (לכאורה), על הסתמי (לכאורה) על התמים (שוב, רק לכאורה).

קל מאוד לסיים סיפור ב"בו!" רועש שמקפיץ את הקורא ממרבצו, אבל סאלינג'ר לוחש את פסקת הסיום שלו, באופן אינטימי כמעט, היישר לתוך שבלול האוזן. מרפא ומרעיל בו זמנית. ככה אנחנו רוצים ללכת, בשקט מרעים.

(לילך וולך)

במשך שנים ניסו הוריי ללמד אותי לא לקנא. אל תסתכל בקנקן, אמרו, לאנשים יש הרבה בעיות שאתה לא יודע עליהן. לא הפנמתי. לילד בשנות העשרה המוקדמות יש הרבה מושאי קנאה – זמרים נערצים, כדורגלנים או סתם הבחורצ'יק ההוא שיוצא עם כל הבנות בכיתה והשמועה מספרת שאיבד את הבתולים.

לא עזרו כל ההטפות, עד ששיר קטן בשיעור אנגלית בכיתה י' שינה לי את החיים - "ריצ'רד קורי" של אדווין ארלינגטון רובינסון, על אותו בחור צעיר, יפה ומנומס, הגבר המושלם להביא הביתה לאמא. כל הרחוב התפעל ממנו וקינא בו, עד שבלילה אחד תקע לעצמו ריצ'רד קורי כדור בראש. ב-15 שורות יפהפיות ועוד אחת מפתיעה במיוחד, יצר רובינסון את אחת הפואמות השימושיות ביותר שנכתבו מעולם, כזו שזכתה במעמד אלמוות בזכות המסר הנצחי שלה.

(דוד רוזנטל)

כל יום אתם רואים 40 אנשים כמו רוג'ר "ורבל" קינט (קווין ספייסי) ברחוב ואתם צוחקים עליהם: דקים, עם קביים, מקריחים, בטח לא איבדו את הבתולים אף פעם משילוב של טמטום ונכות. במשך שעתיים גם הבלש דייב קויאן (צ'אז פלמינטרי) היה בטוח שרק אידיוט עמד בינו ובין פיצוח זהותו של קייזר סוזה, המאפיונר האימתני. אבל כמו כל ההפתעות בחיים, גם זו לקחה פחות משלוש דקות. ברצף אימג'ים מסחרר, שהיווה את ההשראה לעשרות יצירות, החל מפרקים ב"רצח מאדום לשחור", "נמלטים" ו"אוז" ועד סרטים כמו "התחלה", קויאן גילה שהשטן הצליח להערים עליו בטריק הוותיק מכולם – לא, הוא לא גרם לו לחשוב שהוא לא קיים. הוא גרם לו להאמין שהוא נכה וטיפש.

(עינב שיף)

החוזה בין הקולנוענים לצופים ידוע היטב: אתם תלחיצו אותנו כמה שאתם רוצים, אבל העיקר שבסוף הכל יהיה בסדר. הצרה היא שהסופים הטובים לפעמים כה צפויים ומלאכותיים, שרק לעתים נדירות התגמול שלנו הולם באמת. סצנת הסיום הבלתי נשכחת ב"עננים נודדים" של אקי קאוריסמקי היא תגמול חד-פעמי שכזה. לאחר שהתייסרנו במשך כשעה וחצי יחד עם גיבורי הסרט, זוג פיני מובטל ואומלל, אנחנו צופים בהם יוצאים להרפתקה הגדולה של חייהם – הקמת מסעדת פועלים. הלוואי שייכנסו לקוחות, אנחנו מתפללים איתם ביום הפתיחה החגיגי, אבל השעות נוקפות ואיש לא נכנס.

ואז, איש עם זקן נעמד בחזית המסעדה, מתבונן פנימה ושוקל את צעדיו. ייכנס או לא? קאוריסמקי מושך את הקתרזיס ככל האפשר, ואז מחליף את החרדה באושר – האיש צועד פנימה, ואחריו מגיע נחשול של פינים רעבים. המסעדה תהיה הצלחה, לזוג האומלל תהיה עבודה, הכל יהיה בסדר. כל כך פשוט, כל כך יפה.
בכל פעם שאני מאבד תקווה אני נזכר בסיום של "עננים נודדים" ונזכר ברגע שבו המסעדה מתמלאת לקוחות.

(אבנר שביט)

מעולם לא שמעתי כל כך הרבה אנשים מקטרים על סוף של סרט כמו ששמעתי ביציאה מהקולנוע אחרי "ארץ קשוחה". 120 דקות אחרי שהסרט השני הכי טוב של 2008 (הראשון הוא "זה ייגמר בדם") התחיל, הספיקו שתי דקות וכמה שורות של טומי לי ג'ונס לגרום לחצי מהאולם לשכוח מערימת הגופות של אנטון שיגור, ומכמה מהרגעים הקולנועיים הכי מצמררים של השנה ולהסיט את השיחה אל למה בחרו האחים כהן לסיים ככה את הסרט. והאמת - זוהי שיחה שממשיכה הרבה מעבר למסדרונות הקולנוע ומגיעה גם היום לפורומים, בלוגים ולקליפים מפורטים ביו טיוב שמנסים להסביר את הסיום המוזר.

אני אישית הייתי מעדיף שמישהו ינסה להסביר לי מה זה היה בדיוק "לקרוא ולשרוף" כי את זה ממש לא הבנתי.

(ג'רמי יפה)

שירים מפרקים לסיום האלבום הם המומחיות של רדיוהד, כזו שהגיעה לשיא די מוקדם כבר באלבומם השני, "The Bends", עם "(Street Spirit (Fade Out" ההמנוני, והמשיכה עד "Videotape" שסיים את אלבומם האחרון, "In Rainbows". למעשה, סטריט ספיריט היה אמור לככב בפינה הזו, אבל ב-2010 יש משהו מטופש באמרה המסיימת של השיר ההוא: זה לא עידן לומר בו "Immerse Your Soul In Love".

נגיד שהלכת עם הציווי הזה ואתה שם את נשמתך בתוך האהבה – מי יוציא אותך משם כשזה ייגמר? לא לא, איכשהו "אני אראה אותך בגלגול הבא" נראה מתאים יותר לעולם הזה. לשקוע באהבה פירושו אור, ואילו ישראל 2010 פירושה חושך.

(עינב שיף)

אחרי מחשבות רבות, מחליט אהרן לצאת לטיול לאור ירח. ככה מתחיל סיפור הילדים המושלם על "אהרן והעיפרון הסגול". הוא מצייר לו את הדרך, מצייר לו סכנות דמיוניות, מצייר לו פשטידות טעימות למראה, ובסופו של עניין רוצה לחזור הביתה, ומצייר לו את החלון לחדר שלו.

שלא כמו סיפורים מאכזבים בהם מתעורר הגיבור ומגלה שהכל היה חלום, ב"אהרן והעפרון הסגול" דווקא בסוף הטיול ההרפתקני הגיבור הזעיר נופל לתרדמה עמוקה והעיפרון הסגול נופל גם הוא. סיום נפלא והגון לחלוטין לספר שמלמד פעוטות - ומבוגרים שזוכרים לקרוא בו פעם לפעם - שהמציאות היא כל מה שתבחר שתהיה. מפעם לפעם מגיע לנו, השבריריים והמבולבלים, גם סוף טוב לסיפור סגול.

(לילך וולך)

כן, ב-23,346 רשימות דומות תמצאו כאן ובצדק את "A Day In A Life" כי זה שיר סיום מבריק וכי זה מסמל תקופה וכו' וכו', אבל בתוכניתנו "לכל קלישאה תשובה" נראה שצריך לעשות צדק עם קלאסיקת הסיום האמיתית של הביטלס והוא השיר החותם את "ריבולבר". גם הוא שיר שמהווה פריצת דרך מוזיקלית וגם הוא סמל תקופתי לתחושה הזו שלך תדע מה יביא לך מחר ובעיקר – באיזו צורה אפשר יהיה להסניף את זה.

(עינב שיף)

במשך שנים לא מעטות היתה לי אובססיה קלה ל"סופרנוס". צפיתי בכל פרק שבע-שמונה פעמים בממוצע, קראתי ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה שעסקו בסדרה וניתחתי בשיחות עם חברים כל ניואנס הכי זניח. זה פתטי למדי, אני יודע. אלא שמאז שצפיתי בעונה האחרונה של יצירת המופת קורה דבר מוזר: אני לא מצליח לשרוד פרק. באמת שאני מנסה: מארזי הדי.וי.די המהודרים שנרכשו על ידי או הוענקו לי במתנה על ידי ידידים יקרים עדיין ממתינים מתחת לטלוויזיה, ואני יודע שעדיין אצליח לגלות בכל צפייה פרט חדש או זווית מקורית שלא חשבתי עליה בעבר. אבל אני כבר לא מסוגל. הקדשתי מחשבה רבה לפתאומיות שבה זנחתי את המאהבת הטלוויזיונית שלי ובסוף הגעתי למסקנה שזה לא אני, זו היא.

אתרים שלמים עוסקים בספקולציות לגבי הסצינה האחרונה של ה"סופרנוס" ומנסים לקבוע אם טוני סופרנו מת בסיומה. הם מפספסים את מי שבאמת מוצא שם את מותו: הסדרה וצופיה, אלו שמחלו לטוני סופרנו על כל עוול, העלימו עין מהרציחות והאלימות והבגידות וראו בו האיש הטוב במלחמות שניהל לאורך השנים. הם קנו כפתאים את פריצות הדרך בטיפול הפסיכולוגי, עלצו כשחיסל בכל עונה את הפסיכופת או המלשן התורן שצמח בצוות ושמחו כשנחלץ מציפורני האף.בי.איי. העונה האחרונה כולה, ובייחוד חלקה השני, מיועדת לנתץ את תדמיתו של הפרוטגוניסט.

אחרי שורת אירועים שבהם מתגלה פרצופו האמיתי של מר סופרנו, ושיאם ההמתה נטולת החסד של כריסטופר מולטיסנטי, סופו המטאפורי מגיע בפרק הלפני אחרון, כשדוקטור מלפי מגלה שהטיפול בטוני היה חסר משמעות. בסצינה שמזכירה את הסיום של "החשוד המיידי", מזדקרות המילים שמפלילות את ראש ארגון הפשע של ניו ג'רזי מהמחקר (האמיתי) אותו היא קוראת על טיפול בסוציופתים. רגע זה, שבעקבותיו זורקת מלפי את טוני מהטיפול, הופך על פניה את הסדרה כולה והופך אותה למעשה רמייה מתמשך. כל רגע של קתרזיס, צמיחה, תובנה או למידה, מתבטל באחת כשמתברר שהגיבור הוא בעצם חלאה חסרת מצפון.

יתרה מכך, בעונה האחרונה מתגלה שסופו של מאפיונר לא יכול להיות טוב: מי שמנסה להיחלץ מחיי המאפיה לטובת חיים חדשים דינו להתאבד, מי שנכנס לכלא נמק ומת, מי שנשאר פעיל נרצח ומי שמזדקן עושה זאת במוסד סגור בעוד מוחו הופך אט אט לראגו. אז מה זה כבר משנה אם טוני מת בסצינה האחרונה או לא, כשברור שבמקרה הטוב הוא ייכנס למאסר עולם אחרי שעוד חבר צוות ערק לשורות הבולשת. מה שחשוב באמת הוא שיוצר הסדרה, דייויד צ'ייס, גילה לנו מה יכול להיות כוחו האמיתי של סיום. אין כאן טוויסט ספרותי די פשטני כמו ב"כפרה", למשל; אין כאן ניסיון מאולץ לפרק מסכם, כמו ב"סיינפלד".

תחת זאת, בחר צ'ייס להחזיר את ההבחנה בין טוב ורע לסדרה שטשטשה זאת לאורך כל עונותיה, לאחר שהפכה גנגסטרים לגיבורי תרבות והיתה לתעשייה שמייצרת ספרי בישול ואלבומים צבעוניים. במשך עונה שלמה צ'ייס התעלל ביצירי כפיו, הרג בהם או רצח את אופיים. ואז, בשניה האחרונה, היוצר ירה לסדרה שלו בראש, מהעורף, מטווח אפס, בדיוק כמו שאוהבים במאפיה.

(אודי הירש)