השאלה הכי מנג'סת ומטופשת שמישהו אי פעם הגה במוחו היא ככל הנראה "מה ישראלי בעיניך?". זוהי שאלה שגורמת למרואיינים לכווץ עיניים בחשיבות ולפברק חיוך כאילו מבויש, רק כדי לצאת עם תשובה כמו "מחיאות כפיים כשהמטוס נוחת בבן גוריון". בחייאת, לא יכול להיות שאנחנו רק קוטג' וקידוש, מדיניות חוץ מפוקפקת ותסביך דור שלישי לשואה.
אז נכנעתי לערוץ 2, הטלוויזיה שרוצה ללמד ישראלים מה זה אומר להיות הם. הערוץ שרוצה להגיע גם לזאת משדרות שכבר לא אומרים את שמה, וגם לזה שבונה מגדלים וקורע את השמיים בזרקורים של מיליונרים. מהדורת החדשות היתה אפוקליפטית כתמיד, אפילו ליונית לוי נמאס לחייך כשהחדשות הכי שמחות הם ירידה של שתי מעלות בשרב. "צחוק מהעבודה" היתה כרגיל מייאשת הבדיחות העלובות וחסרות ההשראה של שחר חסון ומיקי גבע מעוררות געגוע לתחכום המעודן של ז'וז'ו חלסטרה. ואז הגיעה "מצב האומה", שחזרה אתמול (ראשון) לעונה חדשה. בשביל זה בעצם התכנסנו: לבדוק מי זו האומה הזו שמדברים עליה, ומה באמת המצב שלה.
הפרומואים בישרו טובות, המחווה ל"שלושה בדירה אחת" היתה אינטליגנטית והזכירה שהשותפים אורנה בנאי, ליאור שליין וגורי אלפי יודעים תורו של מי לשטוף כלים, ומתי לסתום את הפה בפאנץ' של מישהו אחר. אבל פרומו מעולה, זאת יודע כל צופה חצי מיומן, הוא לא ערובה לשום דבר תראו כמה מוצלחים הפרומואים ל"רוקדים עם כוכבים" ואיך מתחשק לבלוע חפיסת סכיני גילוח כשאבי קושניר נותן את בדיחת הסטגדיש הראשונה שלו. ואתמול, כאמור, התחיל הדבר האמיתי.
החבר'ה של "מצב האומה" הגיעו מחוממים מהבית מצוידים בנושאים הכי בוערים ועם אורחים נכונים: דביר בנדק ("המשרד") והשר והפרופסור דניאל הרשקוביץ ("משרד" המדע והטכנולוגיה). כבר מהדקות הראשונות היה ברור שבנאי, שליין ואלפי אולי באו להצחיק, אבל ממש לא עושים צחוק מהעבודה. תקראו לי נאיבית, אבל נדמה שאפילו יותר משחשוב לשלישייה הזו לגלגל את הקהל ולאחוז בבטנו, חשוב להם לומר משהו על המקום שאנחנו חיים בו.
בלי להתגלח על הצופים, חתכו מייד בהתחלה ללב העניין "איך נשכנע את העולם להכיר בנו כמדינה יהודית?". גורי אלפי הציע לענוד עורלה בדש הבגד, אורנה בנאי הסכימה לשנות את שמה לעורלה בנאי. עלתה גם הצעה לעקם את הפרצוף בפולניות יהודית מול המשט הבא שיגיע מעזה. אחרי מהדורת החדשות והפלטפורמה העקומה של "צחוק מהעבודה", הצחוק היה גם צחוק של הקלה. איזה מזל, להיות ישראלי זה לא רק להיות דביל גמור.
השטיק החדש של העונה הוא "גיבורי האומה", סרטון אנימציה עם דמויות המנחים ובדיבובם. כל ההשראה היא מהתוכנית "רובוט צ'יקן", אבל מה זה חשוב. אנחנו מכרנו להם את "רמזור", לא? שיראו קצת רוח יהודית נדבנית. עם שיר פתיחה מצחיק ("גיבורי האומה חזקים יותר מצה"ל ומיאיר לפיד! אוקיי, לא מיאיר לפיד אבל בכל זאת חזקים") וכוחות טיפשיים ליאור שליין מסנוור את האויב בחיוורון האשכנזי הבוהק שלו יוצאים גיבורי האומה להציל את ישראל מהאיום האירני. אמנם, יש עוד מה להשתפר, אבל היצירתיות והרצון לחדש הם לגמרי בכיוון הנכון.
שיאה של התוכנית היה בלי שום ספק האירוח של פרופסור דניאל הרשקוביץ, שלכל הפחות מגיע לו הערכה על הרוח הספורטיבית שהגיע עימה כשפסע היישר לתוך גוב האריות. בלי להתבלבל, הוא נשאל מתי עם כל עיסוקיו הרבים הוא מוצא זמן לשנוא ערבים והאם כשהצביע על גירוש ילדי העובדים הזרים התבסס על חוקי הגזע. הוא אף קיבל הצעה לעשות מהם משהו מועיל, כמו דבק למשל. כל האירוע המהמם הזה נסגר בשיר עליז וספונטני שמילותיו היו "גזענות זה כיף".
אם חייזרים היו צריכים לקבל מושג על ישראליות מצפייה בערוץ 2 הם היו כנראה מגרדים בפדחת בתמיהה ומבוכה מול היצורים המשונים. אבל אנחנו, שחיים את המישמ?ש הלא אחיד, הנמוך-גבוה, מיליטנטי-הומאני, קיטשי-סאטירי הזה, לכל הפחות יכולים להתנחם בזה שישראלי זה לא רק מחזיק מפתחות שנראה כמו מטבע חמישה שקלים בשביל העגלה בסופר. וכשלא עסוקים בלעשות צחוק מהעבודה, אפשר לעשות גם סאטירה בועטת, חכמה, ומצחיקה. סוג של גאווה ישראלית.