פול גז: על ההופעה של The Fall בישראל

מן המפורסמות הוא שמארק אי. סמית', סולן להקת The Fall, שהופיעה אמש (חמישי) במועדון הבארבי בתל אביב, שונא שלוקחים אותו ברצינות. הוא מתעב את מעמדו כאייקון ובניגוד לג'וני ליידון, למשל, שונא מעתיקנים אבל לא זוכר את שמם באובססיביות. כשיוצאים מתוך נקודת ההנחה הזו, ההופעה של The Fall היא סוג של חוויה מוזרה אבל הגיונית – זה האיש: גבר מבוגר, שכנראה מטפח גרניומים באופן מסור יותר משהוא מטפח את עצמו, צועק הברות במבטא אימתני למיקרופון, נע מצד אחד של הבמה לצד השני בהגיון שמזכיר קצת ביורוקרטיה ישראלית, מחליף בין מיקרופונים כדי לבדוק איך ההברות שמלמל באחד נשמעות באחר, יורד מהבמה ושר מחדר ההלבשה כשהלהקה על הבמה. ככה זה, מארק אי. סמית' הוא כמו הבדיחה על סגן נשיא ארצות הברית – החובה העיקרית שלו היא שיהיה לו דופק.

למעשה, האופן שווה הנפש בו הקהל קיבל את העובדה שהאיש ירד בפעם הראשונה מהבמה אחרי שישה שירים בלבד (ועשה זאת שוב שלוש פעמים), הראה שלפחות נעשתה כאן הכנה מוקדמת ואיש לא ציפה לפרפורמר שהתחנך על ברכי אלביס פרסלי. בפעם הרביעית שהוא עשה זאת, כשכל איש עם שכל ישר ויתר על הניסיון להבין אם בכלל אפשר לקרוא לרוטינות האלו בשם המקובל "הדרן", האסימון נפל: מארק אי.סמית', על היותו מהפרפורמרים הביזאריים ביותר שדרכו על במה בישראל (ולא תמיד "ביזאר" הוא מונח חיובי, כמו שוינטג' לפעמים הוא פשוט תחליף מכובס ל"מכוער"), הוא רק מה שמארק אי. סמית' תמיד רצה להיות – סתם אחד, אבל סתם אחד שאין עוד אף אחד כמוהו.

מצד שני, כל הזמן הזה הלהקה שמלווה את סמית' מנגנת חזק ובאגרסיביות, עם ווליום במקסימום והתלהבות שמאפיינת להקות שאתמול השאילו 200 לירות שטרלינג מאבא כדי להקליט את הדמו הראשון שלהם. כל צליל בשירים כמו "Chino" ו-"Reformation" היו דוגמה מדהימה לכוח של פוסט-Pאנק במיטבו, עם הדיסטורשן שמנסר כל חדר בלב ובס-תופים פריך ואינטנסיבי, שביחד הפכו את חוויית ההאזנה ל-The Fall לגילוי של להקה חדשה.

למעשה, השירים שהלהקה ביצעה לבדה בהובלת אלינה פולו, אשתו הנוכחית של סמית' וקלידנית ההרכב (שמשום מה עלתה וירדה מהבמה עם תיק צד - אם כי, באמת, זה היה אחד הדברים הסבירים בערב הזה) היו לא פחות טובים מהשירים שביצע סמית' בעצמו ולפעמים אף טובים יותר. כזה היה "I've Been Duped", למשל, וללא ספק הליין אפ הנוכחי והיציב יחסית של The Fall ראוי ללבוש את מדי המותג היוקרתי הזה, בוודאי כשהם צריכים לשאת את מנהיגם על הכתפיים המוזיקליות המאוד רחבות שלהם.

יש דברים שאי אפשר לכתוב על מוזיקאי ברמה של סמית'. אי אפשר להשתמש במונחים כמו "פג תוקף" כשמדובר באבא - וב-2011 כבר הסבא - של רוב הלהקות בז'אנרים הנחשבים לעילית שבעילית הרוקנרול. לכן, לא משנה עד כמה מורכבת היתה ההופעה של The Fall בישראל, השורה התחתונה היא שמי שהגיע לשם היו או מעריצים שידעו למה לחכות או חניכים מצטיינים של אוניברסיטת החיים שסמית' הנחיל לרוקנרול ושבאו כדי שיוכלו לספר לנכדים שהם הסתכלו לאגדה בעיניים, והאגדה בעיקר חיפשה את בקבוק הבירה. כן עשו שירים ישנים, לא עשו שירים ישנים – כולם רצו לראות שדווקא בעת הזו, המבודדת מדינית, האפלה דמוקרטית והמחורבנת רגשית, הפול באו לישראל, למרות הכל.

לרוב, כשיוצר עובר תהליך של איקוניזציה, הוא נוטה להתמרכז ולשכוח את מה שהפך אותו לאייקון מלכתחילה. עם השנים, כשהצעקה הייחודית כל כך שסמית' ייצר הפכה לתנועה אמנותית מרשימה ומרגשת, הציפייה היתה שהאקסצנטריות של האיש תומר בדברים מלאי עומק ופרספקטיבה על העבר, תוך שהוא חותר לעוד ועוד גינוני כבוד מדור ההמשך שסוגד לו. אבל מארק אי. סמית' מעולם לא לקח את עצמו ברצינות, ולכן גם לא מצא לנכון לתקן את הסטייה שלו. לכן, גם בגיל 53 (גם ברי סחרוף בן 53 – מצאו את ההבדלים), הוא ימשיך למלמל, להמהם, לרדת ולעלות מהבמה. כמו בשנות השיא של הלהקה, תמיד יהיה מי שיראה את זה ויקים את הלהקה החשובה של העשור שאחרי. אפשר לקוות שגם בהופעה בישראל היה לפחות אדם אחד כזה.