לב אמיץ: על "אומץ אמיתי" של האחים כהן

"אנשים לא מאמינים שנערה צעירה יכולה לנקום את דם אביה, אבל זה באמת קרה". במשפט זה נפתח "אומץ אמיתי", המערבון של האחים כהן, ודבר זה בא בהפתעה - אחרי הכל, נקודת המוצא של מרבית המערבונים בעשורים האחרונים היתה דווקא הניסיון להוכיח שכל האגדות של המערב הפרוע לא באמת קרו, בטח לא כמו שתמיד שמענו. חוץ מזה, צמד הבמאים מקפיד מזה עשרים שנה לקחת לידיו מיתולוגיות אמריקאיות כדי לפרק אותן לרסיסים, ובטח שלא במטרה לאשש אותן.

אם כך, איך זה שמכל היוצרים בתעשייה ומכל הז'אנרים בנמצא, דווקא האחים כהן עשו מערבון שמצהיר מראש כי הוא הולך להוכיח לנו שיש אגדות שכן יכולות לקרות? הסיבה לכך, כפי שמתגלה מיד בהמשך מונולוג הפתיחה, היא ש"אומץ אמיתי" מחזיר לצורה הסיפורית הזו את המובן הראשוני שהיה לה. אצלם, אין מדובר בסיפור פיה כי אם באגדה אפלה ומרירה כמו הגרסאות המקוריות של שארל פרו והאחים גרים ל"כיפה אדומה".

וכך, המערבון מציג בפנינו מעשייה קודרת ומחוספסת, בוטה מבחוץ ונוקשה מבפנים, על מציאות שבה הרעים יכולים לנוס ללא עונש, ועל עולם שאפשר לייחל בו לסוף טוב, אבל שיש בו הרבה רוע. והקשה מכל, כפי שמתברר גם כן כבר במשפט הראשון של הסרט, הוא שבדיוק כמו ב"כיפה אדומה", כל זה נופל על כתפיה של נערה צעירה.

ליתר דיוק, היא בת 14. קוראים לה מאטי, ולאיש שרצח את אביה קוראים טום צ'ייני. זה קרה בחורף, ונערות בגילה לא אמורות לצאת מהבית בעונה זו של השנה כדי לממש ונדטה ברוצח אכזרי, אבל הרי באגדות הכל יכול להיות, והאגדה הזו באמת קרתה. אז מאטי מתעלה מעל כל תושבי העיירה האדישים, ממרה את פי כל מי שניסה לעצור אותה ומתעלמת מכל אלה שאמרו שאין לה סיכוי, ודולקת בעקבות האיש שחיסל את אביה. אחרי הכל, המערב אולי פרוע, אבל כל אחד צריך לשלם על הפשעים שלו, ומישהו צריך לדאוג שגם טום צ'ייני יעשה זאת.

כדי להשלים את המשימה, מחפשת מאטי שיעמוד בצידה אדם שניחן באומץ אמיתי, ואין מתאים להגדרה הזו מאשר המרשל רוסטר קוגברן, שאינו ירא מאף פושע וגם לא בוחל בשום אמצעי. רוסטר הוא גיבור אופייני למערבון - מצד אחד, הוא עומד לכאורה בצד של שוחרי השקט, ודואג למגר את הסכנות מסביבתם. אך מצד אחר, בפורעי החוק הרי אפשר להילחם כהלכה רק בכלים שלהם, כך שכדי להביס אותם, מובן שהוא מטפח בעצמו גם מעט מאכזריותם. וכך, כיוון שרוסטר מכיל בתוכו קצת מהצד של הטובים וקצת מהצד של הרעים, הוא לא באמת יכול להשתייך לאף אחד מהם, וכפי שקורה תמיד לכל קאובוי, הוא נשאר לבד בסופה של כל משימה.

אם כך, רוסטר הוא גיבור מערבונים קלאסי, וזה לא מפתיע – האחים כהן הרי לא הגו אותו בעצמם, כשם שלא המציאו את העלילה של "אומץ אמיתי". הם ביססו את הדמות הראשית ואת העלילה כולה על ספרו של צ'רלס פורטיס, שכבר היה בסיס ליצירה קולנועית ב-1969 (במקרה זה עם כוכב המערבונים הגדול מכולם, ג'ון ויין, בתפקיד הראשי). הקולנוענים היצירתיים נשארו צמודים לספר, שהיה כשלעצמו נאמן יחסית למתווה הקלאסי של המערבון. לפיכך, "אומץ אמיתי" הוא סרט הז'אנר הטהור הראשון בקריירה של האחים כהן, ובניגוד למסורת שלהם, אין בו כמעט התחכמויות ושעשועים בקונבנציות - הכל כאילו שצמד הבמאים חזרו בזמן לא רק לימי המערב הפרוע, אלא גם לתקופה שבה עוד לא נחצה הגבול בין הקלאסיקה לפוסט-מודרניזם.

אבל אף שהם פועלים כאן בז'אנר הקלאסי מכולם ועוד על פי סיפור מדוקדק שמישהו אחר כתב, "אומץ אמיתי" הוא עדיין סרט מובהק של האחים כהן. קודם כל, מפני שיש בו את האיכויות האופייניות לצמד הקולנוענים. כך, למשל, הצילום של שותפם הקבוע, רוג'ר דיקנס, מרהיב מתמיד ומציג את המערב במלוא הדרו. כמו כן, כרגיל אצלם, בתסריט אין כל שומן מיותר, והוא בונה היטב את המתח, ניחן בעושר ובעומק וגם מציג דיאלוגים חדים.

את חילופי המילים הללו מבצעים, כנהוג בעבודות של צמד הקולנוענים, צוות מרשים של שחקנים: את מאטי מגלמת התגלית היילי סטיינפלד, הנכנסת לתפקידה בצורה כה מוחלטת שאנו מאמינים כי היא אכן נערה מן המערב הפרוע. לעורו של רוסטר נכנס ג'ף ברידג'ס, ובדיוק כמו ב"לב לא שפוי", שעליו קיבל את פסלון האוסקר הראשון שלו בשנה שעברה, הוא מיטיב לבנות את הדמות הזו על התפר שבין ייאוש לתקווה מחודשת. את צ'ייני משחק ג'וש ברולין, וגם הוא משחזר בהצלחה דמות שכבר גילם כמה פעמים בשנים האחרונות – דמותו של המנוול חדל האישים.

הדברים אמורים גם לגבי מאט דיימון, המגלם את הריינג'ר שמצטרף בשלב מסוים למאטי ולרוסטר, וכדרכו משדר מידה שווה של פגיעות וקשיחות. בכל המקרים הנ"ל, מדובר בליהוקים מבריקים מלכתחילה שמובילים בזכות הדרכת השחקנים המעולה של צמד הבמאים לתצוגות משחק חסרות דופי. אם כך, בלי קשר דווקא לאופי הסרט, "אומץ אמיתי" מאפשר לאחים כהן להביא לידי ביטוי פעם נוספת את השליטה שלהם בכל האספקטים של העשייה הקולנועית.

הנקודה הנוספת שמקשרת את "אומץ אמיתי" למכלול היצירה של האחים כהן היא שהם לוקחים את ז'אנר המערבון ואת הסיפור המסוים הזה ומדגישים בו נקודות שתמיד עניינו אותם. וכך, גם הפעם אנו מוצאים בעולמן של הדמויות הראשיות ממד של הומור אירוני, פסיכופתיות פרוזאית, אלימות נונשלנטית ובלבול קיומי. כל המוטיבים הללו מצטלבים בשרשרת של דמויות משנה אקסצנטריות, וכמיטב המסורת של האחים כהן, נוצרת תחושה שהגיבורים נעים בין האמונה שאכן יש במערב הפרוע חוקים ובין התהייה האם הוא בעצם אבסורדי לחלוטין.

את התחושה הזו אפשר היה לקבל גם ב-14 הסרטים העלילתיים הארוכים שביימו ג'ואל ואיתן כהן לפני "אומץ אמיתי", אבל בפנינה החדשה שלהם יש משהו שלא היה בכל קודמותיה – רגש. ואין מדובר בהבלחות, כי אם בעוצמות של פיוט והתפעמות. הסרט הזה טעון ברגשות כמו שהאקדח של רוסטר טעון בכדורים.

הדבר נובע מהקשר שנבנה בין המרשל לנערה. אמנם מערכות יחסים אבהיות שכאלה הן גם מאפיין קלאסי של ז'אנר המערבון, אבל הדינמיקה המסוימת בין רוסטר ומאטי הזכירה לי דווקא את "למעלה". בדיוק כמו בסרט האנימציה של פיקסאר, האחים כהן מתארים כיצד גבר מקשיש יוצא בחוסר חשק מופגן להרפתקה יחד עם דמות צעירה שהוא רואה בה כמטרד. בדיוק כמו ב"למעלה", הגיבור חשב שאיש כבר לא יצליח לחדור ללבו, אבל דווקא הילדונת המציקה מצליחה בכך, והוא קושר את גורלו בגורלה. בדיוק כמו ב"למעלה", לוקח זמן עד שהלב של הגיבור נמס, אבל כשזה קורה, הוא סוחף איתו את הצופים לשיאים נדירים של רגש.

אף שבימינו התחרותיים נהוג לפזר שיאים שכאלה לאורך כל הסרט כדי להבטיח את תשומת הלב של הצופים, הרי שכאן הם מגיעים רק בסיום. כיאה ליצירה קלאסית, "אומץ אמיתי" בנוי בגרף עולה ומתקדם לאט, בחוכמה ובאיפוק לפסגות שבסופו. הווארד הוקס, שבעצמו ביים כמה מערבונים קאנונים, אמר פעם שכל מה שצריך בשביל לעשות סרט טוב זה אפס סצינות גרועות ושלוש סצינות טובות. בהתאם למשוואה זו, ב"אומץ אמיתי" יש אפס סצינות גרועות ומנה מספקת של סצינות טובות, כולל סצינה אחת לקראת התרת העלילה, שהיא טובה במובן מרחיק הלכת ביותר של המילה.

סצינה זו. ראויה להיכנס לפנתיאון רגעי המופת הקולנועיים. הכל בה מושלם: עצם הסיטואציה שיצרו האחים כהן והדרך שבה הם הגיעו אליה, המרחקים שמהם מתארת המצלמה את ההתרחשויות, השילוב האפקטיבי של המוזיקה, התזמון של העריכה והצורה שבה הקולנוענים מתזמרים את כל זה. צריך אומץ אמיתי כדי לצאת לחסל את טום צ'ייני, וצריך גם אומץ אמיתי כדי להעז ליצור סצינה כה מורכבת, והאחים כהן שוב גילו שעם האומץ באה התהילה.

בהתאם לרוחו של הסרט, סצינה אמיצה זו עושה שימוש בדימוי הקלאסי ביותר של המערבון – הדימוי של הגיבור הדוהר בלי איש מסביבו, כי במערב הפרוע הגיבור הרי תמיד נשאר בסוף לבד. אבל הוא לא באמת לבד – הקהל לא עזב אותו, כי מגיבורים כאלה אי אפשר להיפרד. יותר מכל, "אומץ אמיתי" מוכיח כי למרות כל ההספדים, המערבון לעולם לא ימות, והקאובוי יחיה לנצח. הוא ידהר לעד בערבה העצומה ולעבר השמש מלאת החסד. אנחנו נדהר איתו, וכל נקישה של פרסת סוסו תהיה כמו מכה בלבנו.