כל דודי דופק: האנשים שלא תרצו בסדר שלכם - חלק ג'

לכאורה, מי לא רוצה דוד כמו קוראדו סופרנו, המכונה ג'וניור, המכונה אנקל ג'ו?ן: גבר מבוגר שאין לו ילדים משלו אז הוא משקיע את כל מרצו בקרובי המשפחה שלו. אם זה לא מספיק – יש לו לא מעט כסף להוריש, ואם do זה לא מספיק – הוא בוס המאפיה של ניו ג'רזי ובאמת שלא כדאי להיטפל לאחיין שלו.

אבל אנקל ג'ון הוא אדם שלא מסוגל לאהוב ורחוק מכך – הוא לא בוחל בהזמנת רצח של בני משפחה על ידי מתנקשים. ולמרות מחלה במצב מתקדם, הוא גם מסוגל לירות בהם בעצמו. יחסיו עם אחיינו טוני הם סאגה כואבת ומדממת של מאבקי כוח בין שני אנשים שהמושג "קרבת דם" אמנם מנחה אותם אבל גם מגביל אותם עד כדי אקטים של סדיזם אחד בשני. אלא שבעוד טוני מלא חמלה וחוסר אונים מול ילדיו, אנקל ג'ון נותר חסר כל רגשנות כלשהי. באחת הסצנות המשותפות הגדולות שלהם, הוא יושב לצד טוני על הספה וטוני שואל אותו, "אתה לא אוהב אותי?" וג'וניור אמנם מרגיש את העור המבורווז שתוקף כל אדם שחש משהו בליבו אבל לא מסוגל לומר את הדברים. השתיקה הזו, מקפיאה כמעט כמו כל רצח חסר תוחלת שאירע ב"הסופרנוס", היא ההוכחה שלא שווה לגנוב מג'וניור את האפיקומן – ממילא כל מה שתקבלו זה פרצוף קר ואטום.

דמיינו סיטואציה שבה דוד שלכם מגיע לסדר ומשתלט עליו תוך שהוא רומס את אביכם ומפלרטט עם אמכם. גם אם היחסים שלכם עם הוריכם יכולים לפרנס עונה שלמה של "קשר משפחתי", ודאי תודו שמדובר בלא פחות מהתגלמות הגיהינום עלי אדמות. מה תעשו? תעמדו על כבודו האבוד של אביכם ובכך בעצם תורידו אותו עוד יותר לעפר? או שתשבו בשקט ותתפללו ש"אחד אלוהינו" כבר יגיע? למזלכם, שייקספיר כבר התחבט בשאלה הזו במה שנחשב שלגדול מחזותיו וכמו שהוא עצמו הבין – סדר שכזה אינו יכול להיגמר בטוב.

הספרות הישראלית מספקת לא מעט דמויות של בני משפחה שהיה עדיף לכולם בלעדיהם, אבל אחת הזכורות ביותר היא הדמות של הדוד אלפרד הפדופיל בסיפור "שלאף שטונדה" של יהודית קציר, מתוך ספר הביכורים שלה "סוגרים את הים". כשצמד בני הדודים שמתארחים אצל סבא וסבתא בחופש הגדול מנסים להרעיל את הקריפ שולח הידיים ברעל מומצא ובלתי קטלני בעליל, אין מי שלא מחזיק להם אצבעות. מאז "שלאף שטונדה" הדוד הנחמד-מדי וצובט הלחיים בליל הסדר, לעולם לא ייראה לנו אותו הדבר.

על פניו, מי לא היה רוצה להסב לארוחת חג עם הדודה לולה מ"אלכס חולה אהבה"? הרי הבלונדינית היפהפייה רחוקה מכל אסוציאציה טבעית שקשורה למילה "דודה" באותה מידה שפארוק – שותפה לסרטו הקלאסי של בעז דוידסון - רחוק מלהיות רווק נחשק.

אבל, בפועל, ברור גם לכם מה היה קורה אילו לולה היתה מצטרפת לשולחן הסדר שלכם: הבנים הרכים למשפחה היא נאלמים דום בניסיון נואש להדחיק את הפנטזיות שהיו מתעוררות בהם; הגברים לא היו מצליחים להסיר את העיניים מהאורחת הנחשקת; למראה התרפסותם, בנות זוגם לא היו מפספסות שום הזדמנות לעקוץ אותה; ואילו האם המארחת היתה מכרכרת סביבה – כי הרי לא כל יום מגיעה אורחת כל כך מכובדת – עד אשר היתה שמה לב שבעלה מכרכר סביבה עוד יותר.

בקיצור, צירופה של לולה שכזו לארוחת הסדר שלכם פירושו גירוי כל המורסות המשפחתיות עד זוב דם. אולי זה בדיוק מה שהופך סרטים למעניינים, אבל בכל הקשור לחיים האמיתיים – לפעמים עדיף להשאיר את ההדחקות היכן שהן אמורות להיות: מודחקות.

הוא יקזז לכם את מנות האוכל, הוא ייתן לאחיין שלו לשאול את הקושיות אפילו שהוא לא הכי צעיר, הוא יאיים באלימות על מי שיחייב אותו להפסיק לאכול כדי לקרוא עוד פרק בהגדה, ולמרות כל האחווה שנוצרה ביניכם במהלך הערב, הוא בכל זאת ייקח מכם בשבוע שלאחר מכן עמלה בנקאית מופרכת. לאור כל זה, עדיף לשלוח את אבי לוזון לבלות את ליל הסדר במקום אחר, גם אם המוני פחות – וזה לא נורא, בתור אוהד מכבי פתח תקווה הוא כבר רגיל לשבת בחברת אנשים מעטים.