תנו לחיות לחיות

כמה שלו ריד שנא את מגזין הרולינג-סטון. "איפה אתם הייתם?" הפטיר (ציטוט לא מדויק) כלפי אחד מכותביו, כאשר הילל אותו ואת ההיסטוריה שלו, כשהייתה לו כבר כזו. ריד לא שכח ולא סלח למגזין האמריקאי, על שקטל את הוולווט-אנדרגראונד בראשית דרכה. בזמן אמת, הבלדות הנצחיות, העדינות והמלודיות של הוולווט, "פאם פאטאל" ו-"I'll Be Your Mirror", לא עשו את העבודה המסחרית. הן לא גרמו לקהל, וגם לא למבקרים להבחין ביופי ובפשטות שמבעד למסכי היומרנות, הרעש הצורמני והדקדנס של ריד, ג'ון קייל וחבורתם. כיום ברור כשמש נצחית בראש צלול, שאילולי קיומה בן ארבעת אלבומי האולפן של הוולווט, בין 67' ל-70', לא היו ג'יזס אנד מרי צ'יין ולא פריימל סקרים, לא מאזי סטאר ולא בק, לא סוניק יות' ולא יו לה טנגו, לא ג'יינז אדיקשן ולא ג'וי דיוויז'ן. לו ריד אמנם התפרנס עוד קודם ככותב שירי פופ, אבל האומץ להתנסות בשיאים חדשים של מוזרות, מוזיקלית וטקסטואלית, לא הגיע בהדרגה, כמו אצל רדיוהד למשל. הוא היה שם מהשניה הראשונה של הלהקה. האומץ הזה הוכר ע"י קומץ יותר קטן משניתן לתאר, אבל עם השנים הוא נרשם על שמה של הלהקה שבשנות קיומה הייתה יותר אנדרגראונד מוולווט.

הוולווט הם גיבורים ניו יורקרים בדיעבד. אם במקרה נשרוד את עשרים השנים הבאות, אולי נוכל לגלות את מידת ההשפעה, אם תהיה כזו, של חבורת האוונגרד הכי משונה ומסקרנת שפועלת בשנים האחרונות בניו יורק, Animal Collective. אם הוולווט היו נציגי הסחי והרפש העירוניים, הביבים בהתגלמותם חסרת הבושה, הרי שהאנימל קולקטיב הם ניו יורקרים חדשים. אפשר להאשים אותם, במידה רבה של צדק, בפוזה אמנותית פלצנית, אבל אני מאמין לכנות הכוונות שלהם, כטיפוסים אורבניים, שמתים להתנקות מכל החרא הניו יורקי שעוטף אותם. הם סגורים ומהלכים בין בנייני מנהטן העצומים, אבל משתוקקים לצאת החוצה – לא לכפר, אלא ליער. הבעיה, וזה גם היופי, היא שברור שאין להם מושג קלוש כיצד להתנהג כחיות טבע פשוטות ועירומות, אילו ניתנה להם ההזדמנות. בהאזנה לחלק מאלבומם החדש, "Sung Tongs", אני מדמיין ארבעה חברים רוקדים סביב מדורה, ובנוסף לגיטרה של החבר'ה, עיקר הטקס הוא סיבובם לקדימה ואחורה, במהירויות משתנות, של סרטי הקלטה. רק ככה הם יודעים להיות פגאניים.

מגזין ה-"Wire" כבר הגדיר אותם ואת דומיהם, המקבילה מסן פרנסיסקו בדמותם של אמניJewelled Antler Collective, כ"אמריקה החדשה המוזרה". זהו סוג חדש של פולק, של אנשים שגדלו על הלו-פיי של פייבמנט ועל האינדי רוק של הפיקסיז. שתי הדמויות המרכזיות של האנימל קולקטיב, Avey Tare ו-Panda Bear, הוציאו את שני אלבומיהם הראשונים והמרתקים בשנתיים הראשונות של העשור, אח"כ את "Campfire Songs" הקצת מתיש, שכולו שירה איטית ועדינה בליווי גיטרה אקוסטית והיסססס עמום של הקלטה, ובשנה שעברה, תחת השם אנימל קולקטיב, את "Here Comes The Indian", היצירה המקבילה שלהם, ברמת התעוזה, ל"White Light / White Heat" של הוולווט. האלבום הזה הזכיר את בניית המתח הרוקית של להקת מוגוואי, רק שבמקום התפרצויות דיסטורשן מאסיביות, אפשר למצוא שם תיפוף שבטי ונהמות ג'ונגל. הם התכתבו, באמצעים רוקיים מינימליסטים, עם האבסטרקטיות הג'אזית של סאן רא. המדיטטביות שלהם שאבה מהפסיכדליה האלקטרונית של ספייסמן 3 (הלהקה שקדמה לספיריצ'ואלייזד), וההרמוניות המתוקות עם שירי דיסני מ"שלגייה ושבעת הגמדים".

"Tung Songs", החדש שלהם, לא מזכיר מוסיקלית את הוולווט אנדרגראונד, אבל דומה לה בשני דברים. האחד, הוא לא נשמע כמו שום דבר שהיה לפניו. השני, בתוך נפתולי האוונגרד אפשר לשמוע בו, גם אם לא תמיד בבירור, את הפופ. התקליט הזה הוא פסקול של חלומות. ליתר דיוק - הוא יכל לשמש כרקע להזיותיה של רותי פישר בסדרה "עמוק באדמה" (Six Feet Under) בלילה בו היא לוקחת אסיד, מקפצצת כמו עליזה בארץ הפלאות ביער, ומדמיינת שהיא פוגשת דוב, ואח"כ את בעלה המנוח. הנוכחות המרכזית באלבום היא של הגיטרה האקוסטית והרמוניות השירה, המלווים בקולות רקע של חרקים למיניהם, אבל התחושה, לא פעם, היא של קטעי אמביינט אלקטרונים. להבדיל מתקליטם הקודם, בו כיכבו לא מעט צרחות ורגעי מתח, "סאנג טונגס" הוא טריפ מחויך ונעים, עם זכר מועט מאוד לאפלוליות העבר שלהם. ללא רגעים קורעי לב, אבל עם שמחת חיים מקסימה, גם אם לא קלה להאזנה רציפה. "אלה שירים על חזרה לבית ישן, לעשות כלום עם חברים או לעשות רעש עם עצמות" הם כותבים בעטיפה הפנימית. ברור שהניו-יורקרים האומנותיים האלה הם לא שיא התמימות, אבל הם בטוח רוצים להיות שם. אם לא להיות ילדים, אז לפחות לחלום על זה, מה רע?

אנימל קולקטיב, "Sung Tongs" (Fat Cat/MCI)

ואם אהבתם את האנימל קולקטיב (שאפשר להשיג בצורה מסודרת בחנויות בארץ), שווה לבדוק מאותה משפחה מוסיקלית את "One Thousand Bird Ceremony", אלבום הבכורה החדש יחסית של
The Skygreen Leopards, צמד פולק פסיכדלי ואקוסטי מסן פרנסיסקו וחלק מה-Jewelled Antler Collective, שכולל כמה רגעים יפים על התפר שבין מרקיורי רב ללא התזמורים, לבין בוב דילן ללא החשמלית.