בזמן שניסיתי להבין את הקריירה הספיראלית וההפכפכה של ברנרד באטלר, לא יכולתי שלא לחשוב דווקא על הבמאי סטיבן סודרברג. בדומה לבאטלר, גם אצל סודרברג מדובר בקריירה שראשיתה בנסיקה מטאורית, הצלחה אמנותית ומסחרית עצומה, שנמשכה בחיפוש מתמיד אחר אמת פנימית חמקמקה, אפילו לו עצמו, ועלתה, בשל הניסיון לשמירה מתמדת על היושרה הזו, בלא מעט שברונות לב וערפל כלכלי ומסחרי, עד לגאולה שהגיעה דווקא מהמקום הכי פחות צפוי.
אם לצייר את ההקבלה הזו בקווים גסים למדי, הרי שמול "סקס, שקרים ווידאוטייפ" של סודרברג, שמיצב אותו כילד הפלא של הקולנוע האמריקאי העצמאי, קטף את הפרס הראשי בפסטיבל קאן ושבר קופות, יש את סוויד של באטלר, שכיהן כגיטרסיט גאון וחלוצי בלהקה שהחזירה את הגאווה לאינדי הבריטי והרעידה מצעדים; הבעיטה בדלי בדמות "האדם הנרדף" ("Kafka"), שעה שכל העולם חיכה למוצא פיו של סודרברג, וקיבל הזיה בשחור לבן על סופר שחי בתוך הסיפורים של עצמו, דומה לעזיבתו של באטלר את סוויד, מיד אחרי אלבום מעולה כמו "Dog Man Star"; ניסיונות החזרה אל הזרם המרכזי, תוך שמירה על האמירה האישית והאומנותית הם מצד אחד "King of the Hill ו-"The Underneath" (ומאידך יצירה מטרידה ובלתי מובנת כמו "סכיזופוליס"), ומצד שני האלבומים של מקאלמונט ובאטלר, ואלבום הסולו "Friends and Lovers", שדווקא ניפקו להיטי טופ-טן ספורים, אבל לא השכילו לייצר איזשהו מומנטום מסחרי עם המשכיות.
ניסיון הציפה האחרון, רגע לפני השקיעה הטוטאלית, הוא "Out of Sight", עיבוד לספר של אלמר לאונרד, עם כוכבים גדולים דוגמת ג'ורג' קלוני וג'ניפר לופז ופרישת הכנפיים של קוונטין טרנטינו, או לחילופין החזרה הכמעט התאבדותית של באטלר לזרועותיו של ברט אנדרסון, עם ההרכב האנכרוניסטי דה טירז. שני הפרויקטים הללו נכשלו. ואז, או אז, כשנדמה היה שכלו כל הקיצים, נשכר סודרברג, שכבר איבד את האמון בהוליווד, לביים את "ארין ברוקוביץ'", הביא אוסקר לג'וליה רוברטס, ומעולם לא עצר להביט לאחור עם "טראפיק" וסדרת סרטי "אושן 11-12-13"; באטלר מצדו, אחרי הכישלון של דה טירז, סייע קצת לליברטינז בגיבוש הסאונד ונשכר להפיק את זמרת הפופ דאפי, שהפכה תחת חסותו לאחת ההצלחות הגדולות השנה בבריטניה. השוונג הזה נמשך כעת כשבאטלר חתום על ההפקה באלבום החדש והשמח של הבלאק קידס (עוד סיבה שלא כדאי להאמין למה שכתוב בפיטצ'פורק).
מה שיפה בסיפור של באטלר, יותר מההצלחה שהוא כה ראוי לה, הוא סגירת המעגל המוזיקלי שהוא מבצע כעת. אחת הטענות העיקריות כלפי דאפי היתה שהיא רוכבת על ההצלחה של איימי וויינהאוס ומנסה לחקות את הצליל הייחודי והסיקסטיזי שתפר לנרקומנית היהודיה מארק רונסון. אלא שמי שמכיר את האלבומים של מקאלמונט אנד באטלר, שיתוף פעולה של ברנרד עם הזמר השחור האנדרוגיני בעל קול הפעמונים דייויד מקאלמונט, יודע שאת הצליל הפיל ספקטורי באטלר כבר יישם לפני יותר מעשר שנים. גם את אגמי כלי מיתר הקלאסיים, שכל כך נכחו ב"Back to Black", כבר הכרנו ב"Yes" ו-"You Do" מאלבום הבכורה, וביתר שאת ב"Falling" מהאלבום השני והכושל (מסחרית, רק מסחרית) של מקאלמונט ובאטלר. והכי חשוב הגיטרה המרעידה של באטלר שוב איתנו; באטלר הוא אחד הגיטריסטים הענקיים והמקוריים של תקופתנו, עם תביעת סאונד ייחודית שלקחה את הדינמיקה הג'וני מארית כמה ספירות קדימה, נדמה היה שהשתתקה בטרם עת, ולמרבה המזל שבה מן המתים רק כדי לראות עד כמה התגעגענו אליה.
ועכשיו כל העושר המוזיקלי והכשרון הבלתי נדלה שנקרא ברנרד באטלר, כשרון שהוא עד כדי כך גדול שאפילו הצליח להפוך קלישאה חד ממדית כמו ברט אנדרסון לכוכב-על, חזר לשחק תפקיד מרכזי בחיינו והוא כאן כדי להישאר. איזה כיף.
אל תפספס
התפוח לא נופל
מכיוון אחרי לגמרי מגיע אלבום הבכורה של רולנד אפל הגרמני. על אפל כתבתי כאן לפני כמה חודשים, כששיבחתי את האלבום של כריסטיאן פרומר, שותפו לשעבר לצמד פאונה פלאש ולהרכב ריינר טרובי טריו. בקצרה אזכיר שמדובר בשני מפיקים שאת מרבית שנות הקריירה שלהם העבירו בין אלקטרוניקה ג'אזית שבורה לקצת דראם אנ' בייס ובשנתיים האחרונות נכבשו, בדומה ללייבלים אליהם הם מקורבים, סונאר קולקטיב וקומפוסט, לכיוונים האוסים וטכנואידיים יותר.
"Talk to Your Angel" של אפל הוא התוצר השלם והיפה ביותר של התהליך הזה. יש בו הרבה מאוד רגש, עדינות ונשמה עם סימפולים קוליים שחורים סטייל מודימן, הפקה נוצצת, סאונד אלקטרוני-אנלוגי חם, דינמיקה בביט ובכלי המיתר שעוטפים אותו ובעיקר יש בו קלף מנצח מלודיות שבריריות והוקים מדבקים שהופכים את חוויית ההאזנה לאלבום למתגמלת. "Dark Soldier", שכבר יצא בשנה שעברה ו"Changes", למשל הם שני קטעים על-זמניים, שמודעים לחובות העבר, אבל מסתכלים אל העתיד. בדומה לאלבומים של אניה שניידר ולוקודייס שיצאו השנה, גם "Talk to Your Angel" הוא סיפור מפותל שכיף לצלול עמוק לתוכו. ויש לו חתיכת עומק.
רולנד אפל, "Talk to Your Angel" (סונאר קולקטיב)