דור הביט מרכין ראשו

במהלך ראיון טלוויזיוני ב-2004, שאלו את פארל וויליאמס - החצי המוחצן והכשרוני של הנפטונז - מי המפיק שהוא הכי תופס ממנו בהיפ-הופ. הוא ענה ללא היסוס, "ג'יי די. אבל השם הזה בטח לא אומר לך כלום". המראיין של ערוץ הטלוויזיה השחור BET שאכן לא ידע במי מדובר, הנהן בהסכמה של מעריץ ופארל נדרש להסברים נוספים כדי לשפוך אור על אחד הכשרונות הגדולים, שתמיד נחבא אל הכלים והעדיף לטחון שעות במרתף בין קירות התקליטים כשהוא רכון על הפטיפונים והסמפלרים, על חשבון הופעות מנצנצות בקליפים ובשערי מגזינים שאיבדו כל קשר לתרבות אותה הם מתיימרים לייצג.

ג'יי די נפטר במהלך סוף השבוע האחרון מסיבוכים הקשורים בתפקודי כליות, שנגרמו בשל מחלת לופוס הגורמת למערכת החיסונית לתקוף דווקא את החלקים הבריאים בגוף, אללה יסטור (בעברית קוראים לזה זאבת). עוד בחייו, ובזכות הקורפוס המוזיקלי העשיר שהותיר לעולם, היה הנגטיב מדטרויט לנער הפוסטרים והקליפים מהדרום, וכנראה מי שלימד את פארל, ד"ר הוק בשבילכם, איך להכניס צלילים אלקטרוניים לתוך המוזיקה ועדיין לקרוא לזה סול. כי מה לעשות - הוא עשה את זה קודם. הרבה לפני שהסינגל הראשון של הנפטונז שוחרר לעולם אי שם במעבר בין המילניומים. כשאנשים כמו טרייב קולד קווסט, פארסייד, פיט רוק, לארג' פרופסור וקומון סנס הצעיר שמו את הכבוד באנדרגראונד, שכעבור עשור הפך למרמור אינטלקטואלי צח כשלג וחסר גרוב.

ג'יי די היה סוג של גאוות אנדרגראונד, חוד החנית של יחידה המורכבת מיחידי סגולה שיצרו בנקודה מסוימת בזמן – המחצית השנייה של הניינטיז – רנסאנס צנוע לימים המפוארים של המוזיקה השחורה של הסבנטיז. הם לא הסתפקו בדגימות שרוטות אלא הוסיפו את הסאונד שלהם, שהיה אינטרפרטציה שבורת מקצבים שלא איבדה את הממד הצלופחי ההכרחי לשיר סול טוב באמת. ובזה ג'יי די היה מאסטר. הוא היה הראשון שהוסיף את מחיאות הכף המדיטטיביות של חבורת ג'ורג' קלינטון לתופי הסנר הבודדים עד אז, ובין הראשונים שהתיכו את הברייקביט האנגלי בחזרה אל לתוך ההיפ הופ השחור משחור ממנו התפצל. בענווה השמורה למאסטרים אמיתיים יצר חגיגת סאונד שכעבור שנים אחדות יגיע למועדונים, אל אנשים שאין להם מושג מי זה הבנאדם עם השם שמזכיר את ג'יי זי.

הברייק הראשון של ג'יי די הגיע ב-95', ונחשב היום לאחת הקלאסיקות שדחפו את העניינים קדימה בעסק הזה שנקרא היפ הופ. מיד לאחר שהוציא בקטנה קסטה עם החברה שלו מהתיכון בדטרויט, Slum Village, ג'יי די קיבל כרטיס טיסה ללוס אנג'לס לעבוד עם הפארסייד (Pharcyde) על האלבום השני והטוב ביותר שלהם, "Labcabincalifornia", אלבום שהזניק את המפיק הצעיר בן ה-19 ישר אל הנצח בשירים כמו "Runnin'", "She Said" ו-"Moment In Time", וגרם לקיו טיפ להרים לו טלפון ולהזמין אותו במיידית ל-The Ummah, קולקטיב ההפקה שטיפ ייסד לאחר התמוססות ה"נייטיב טונגס" והתגברות הסכסוכים הפנימיים בטרייב קולד קווסט, להקת ההיפ הופ הטובה ביותר בעולם. ג'יי לא פספס את ההזדמנות וקרע את התחת בעבודה (כבר אז החלו הסיפורים עליו, איך היה מסוגל לשרוץ באולפן גם 32 שעות מבלי לצאת לאכול) על התקליט הרביעי של טרייב, "Beats Rhymes & Life", עליו היה חתום כמפיק שותף לעלי שהיד מוחמד וקיו טיפ. השיר שסוגר את האלבום, "Stressed Out", יחד עם פיית אוונס, אשתו המגורשת של ביגי, היה המנון מעודד ומנחם לכל אותם אנשים מוכשרים שהחיים שכחו אותם מאחור, ואחד האירועים המכוננים שיצרו את מהפכת הנו-סול של שנות האלפיים. מהפכה שהוא כמובן עמד בעין הסערה שלה, כשהפיק יחד עם קווסטלאב (הרוטס) וג'אזי ג'ף חלקים נכבדים מהאלבומים הטובים ביותר של קומון, "Like Water to Chocolate" ושל ד'יאנג'לו, נסיך הנו-סול הבלתי מעורער (אם כי הקצת מעורער בנפשו), מאסטרפיס בשם "Voodoo".

ג'יי די לא הפסיק לעבוד, ואפילו הגביר את הקצב המטורף ממילא שלו. לאחר ש-"The Light" של קומון הביא לו כמה ג'ובות מהתמלוגים, הוא הוציא אלבום בכורה רשמי להרכב נעוריו סלאם וילאג' שישב לרגע אחד על המשבצת המיותמת עדיין שהותירה טרייב קולד קווסט לאחר התפרקותה ב-98'. באותה תקופה, בערך מ-2000 ואילך, ההיפ הופ החל להתפוצץ לכולם בפנים והאנשים שקובעים בחברות התקליטים רצו את זה מהר, נוצץ, לרחבה ולפנים. בקיצור, נפטונז. אנשים כמו ג'יי די נדחקו חזרה לשוליים, וממש כמו אמני הג'אז החשובים בשנות החמישים הם מצאו בית מנחם באנגליה, שם תמיד ידעו להעריך את הטובים הרבה יותר מאשר במולדת. לג'יי די היה את הכבוד לפתוח את "The Beat Generation", סדרת הכבוד של BBE, הלייבל האנגלי המשובח, שנתנה למפיקים החשובים בתרבות הזאת את ההזדמנות הנדירה לעשות מה שבזין שלהם ללא הלחצים להופיע בדירוגים של הסאונדסקאן ובילבורד. "Welcome To Detroit" היה רחוק מלהיות מאסטרפיס בעיקר בגלל הראפרים הבוסריים מדטרויט, שחרבו את הביטים המופלאים שג'יי די הניח עבורם באלבום הזה.

שנתיים אחר כך, תחת השם J Dilla, הוא חתם בלייבל הבוטיק הכמעט יחידי שעוד נותר בהיפ הופ, Stones Throw, ומיד מוצא שפה משותפת עם עוד אחד שאוהב לטחון שעות באולפן ללא הכרה, מאדליב. השניים מוציאים עוד קלאסיקה מודרנית בשם ההולם "Champion Sound" תחת השם Jaylib.

ג'יי דילה לא מפסיק לעבוד. הוא מציף את הרשת בחומרים שלו, תחת שמות שונים, כולם הורדו בפנאטיות על ידי משתמשי הסולסיק הכבדים. ב-2004 החלו כבר להסתובב שמועות על מצבו הגופני הרעוע, תולדה של קצב עבודה לא הגיוני ותזונה לקויה, בלשון המעטה. המלעיזים דיברו על אלכוהוליזם, החיוביים יותר תלו את האשם במזון של ג'יי, שהורכב רובו ככולו ממבחר משתנה של דונאטס, אותן טחן בזמן העבודה. לאחר שבשנה שעברה יצאה ידיעה על מותו, דילה, שכבר היה בבתי חולים בטיפולים כדי למנוע את התפשטות המחלה, התראיין למגזין "XXL" והפריך את כל השמועות. יתרה מזאת, בבלוג שלו הוא שיחרר סקיצות ראשונות מתוך שני אלבומים עליהם עבד במקביל ממיטת חוליו (הביאו לו לשם סמפלר, פטיפון, לפטופ וערמת תקליטים שביקש במיוחד) ומהאולפן החדש והמואר שלו בלוס אנג'לס.

הראשון והאינסטרומנטלי מביניהם, יצא ב-Stones Throw ממש שבוע לפני מותו, ונקרא על שם האכל האהוב עליו, "דונאטס", וכמה ימים לפני מותו הוא עוד תיקלט במסיבות בטור ההשמעה לאלבום בארה"ב. השני יצא עוד כחודשיים ויהיה ההמשך ל-"Welcome to Detroit". הוא מן הסתם יימכר הרבה יותר מקודמו, ויעשה צדק עם אחד האנשים שההיפ הופ חייב לו את שפיותו, זמנית ככל שתהיה.

רסט אין פיס ג'יי די.