פרץ ליסה

ספוילר למי שעדיין לא ראה את פרקי העונה החדשה של הסופראנוז : "שום מעשה טוב לא נעשה מבלי להיענש עליו". כך אומר לביתו אביה של כרמלה סופראנו, רגע לפני שהנבואה המדכאת הזו שלו מתממשת בכל צעד ושעל של פרק פתיחת העונה שמוקרנת עכשיו ביס+. מאז אותו פרק מהמם המשפט הזה מהדהד לי בראש, על השרירותיות המקוממת שבו. נדמה לי שגם ליסה ג'רמנו יכלה להנהן לו בחיוב. גם אצלה, עפ"י שיריה, שום דבר טוב לא יוכל למצות את כל הטוב שבו, מבלי שאיזו מכה תרסק לו את הצורה.

"זו זריחה, זו שקיעה/ זה הזיכרון של ההתחלה / של תקופת חיים מלאי פלא/ ונפילה תמידית מתחת / מלאים במציאת כל דבר טוב / שיתווסף לעצב / כאילו שאתה בורח מהצחוק של עצמך / ומהתחושה שלך שזה פלא..." ("The Day", ל. ג'רמנו 2006, תרגום חופשי).

מאז תחילת דרכה כיוצרת-מבצעת, סינגר-סונגרייטר אם תרצו, ולמרות שהיא לא דומה לאף אחד ממרעיה, ממזגת ג'רמנו את ראיית החיים הלא קלה שלה בהומור מריר; ככל שמתקדמות השנים, נדמה שגם טקסטים עמוסי קריצות שלה יוכלו להישמע טוב בהלוויה. ג'רמנו, ובשני אלבומיה האחרונים זה ניכר מתמיד, היא עצב חשוף. רק תתנו ליטוף עדין, וכל המחושים יתחילו שם להתבלבל ולהתרוצץ. אלבומה החדש והשביעי , "In the Maybe World" , הוא אחד השלמים בתולדותיה. הוא עירום כמו הגשת השירה שלה, נתון בעיקר לחסדיהם המינימליסטים של פסנתר ,פידבקי גיטרות חשמליות מהורהרות והכינור המפורסם שלה. ברוב הכלים, אגב, היא מנגנת בעצמה, כשמידי פעם מתארחים בו חברים כמו ג'וני מאר מהסמית'ס בגיטרה.

ג'רמנו, במקור ממישוואקה אינדיאנה, היתה בתחילת דרכה, מ-87' ועד לאמצע הניינטיז, הכנרת של ג'ון קוגאר מלנקמפ. מאוחר יותר היא שיתפה פעולה, ככנרת, קלידנית וגיטריסטית, עם האילז, דייויד בואי, אד הארקורט, ניל פין, וונדי וליסה, איגי פופ ואחרים. היא גם השתתפה כזמרת, ביחד עם אנשי ג'יאנט סאנד וקלקסיקו, בפרוייקט OP8, שהוציא אלבום אחד ויחיד ב-97'. רק בשנות השלושים לחייה היא אזרה אומץ כדי לשיר ולהקליט חומרים עצמאיים. אבל כדי לעמוד על מהותה אפשר פשוט לבדוק את מה שהיא כותבת בביוגרפיה על עצמה באתרה הרשמי: "שנות השבעים: תיכון...מאבדת את זהותי ככותבת או נסיכה והופכת לצ'ירלידר...זמנים רעים...שנות השבעים המאוחרות: נבעטת מקבוצת המעודדות כי לא חייכתי מספיק...".

התהליכים האיטיים, הביישנות וחוסר הביטחון נמצאים בכל פינה בקריירה שלה. מהתמונות, בהן היא כמעט תמיד מטושטשת או משפילה מטה את העיניים, כאשר קשה להאמין שהיא לא יודעת שכל מעריציה, מרגע המפגש הראשון אתה, חושבים שהיא אחת הנשים היפות בעולם; מהזמן בו לקח לה להיפתח כזמרת - באלבומיה הראשונים היא נשמעת מהוססת, קרובה לעיתים לדיבור יותר מלשירה. בהמשך הדרך המלודיה הופכת לכלי החזק שלה; היא כמעט התייאשה מעולם השואו-ביז - תאכזבה מחברת קפיטול הגדולה שהוציאה את אלבומה השני "Happiness" בהשקעה עלובה, עזבה אותה והוציאה אותו מחדש באחד מדגלי המלנכוליה האינדית, חברת 4AD. אחרי "Slide", אלבומה החמישי מ-98', שהיה נהדר כמו כל תקליטיה, ג'רמנו התייאשה מהתעלמות הקהל ומהביקורות, שגם הן לא פרגנו במיוחד, וחשבה על פרישה מוחלטת מעשיה. היא הפכה למוכרת בחנות ספרים, עד היום למעשה, ודווקא שם, באנונימיות גדולה מבדר"כ, שבה לפעילות תוך שהיא מקליטה חומרים בבית.

ג'רמנו כבר בת 47 אבל עדיין נשמעת ילדה. ילדה עם חתיכת ניסיון חיים. נדמה שמתקליט לתקליט מצב רוחה הולך ומדרדר, והיא הופכת בודדה יותר, גם מוזיקלית. באלבום הבכורה שלה שיצא עצמאית ב-91, "On the Way Down from Moonpalace", היא לוותה בתזמורי קאונטרי- פולק עשירים א-לה ג'ון קוגאר. ב"אושר", השני שלה, ובאי.פי המופת שיצא בסמוך אליו – "Inconsiderate Bitch", היא שילבה בעוצמה בין גיטרות שוגייזיות (כן, בדיוק כאלה), הכינור שלה ומכונת תופים. ככל שעבר הזמן התמעטו הכלים והכל הפך אינטימי יותר, עד לתמצות הפשוט של התקופה הנוכחית.

ב"גיק דה גירל", אלבומה השלישי מ-94', מתוארת הבדידות המדכאת בהתבגרותה המינית, כולל רגעים מצמררים של אונס וסטוקרים. הרגרסיה המתועדת במצב רוחה הדאיגה את מעריציה, שהחלו לשלוח לה כל מיני מתנות. "אחרי 'גיק דה גירל' קיבלתי כמה ספרי תנ"ך" היא אמרה בראיון ל-Pennyblackmusic. "זה היה מאד חמוד. אנשים שאלו – 'האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לך?' אני מעריכה את תחושותיהם, אבל הם לא הבינו שמוזיקה זה לא לרחם על מישהו. זה על – היי, אם את/ה מרגיש/ה ככה, אז זה מרגיש טוב לדעת שעוד אנשים מרגישים כך, ושהם נאבקים עם בעיות דומות...".

"פיה קטנה ונרקיסיסטית/ למה אני מרגישה מתה / מי היה המפלץ הטיפש הזה / שיחק לי בראש / מישהו ראה מפלצת / היא הייתה מרושעת באמת / לכל נשמה קטנה יש / צדדים שמעולם לא ראית / סביב לכל הבועה שלי/ פיות בכל מקום / אני אפילו לא אוהבת אותן / אפילו לא אכפת לי"
(In the Land of Fairies, ל.ג'רמנו 2006, תרגום חופשי).

אלבומה הקודם ,"Lullaby for Liquid Pig" מ-2003, היה יצירה מדכאת מאין כמוה, שעסקה בהתמכרויות מכל סוג, עם דגש על אלכוהול. גם הוא הדאיג מאד את אוהביה. אלבומה החדש מתעסק במוות וריקנות פנימית. מותן של מערכות יחסים והחלל שהן משאירות. "Too Much Space" נכתב בעקבות ניתוח הלב הפתוח שעבר אביה, ניתוח שלמרבה השמחה הצליח. אבל הפחד מהפרידה בשיר הזה מכאיב, מכאיב מאד. "Golden Cities", בו היא ממש מזכירה לי את הסינגר-סונגרייטרית המקומית והמופלאה רותם אור ( וכנראה שדואט בין השתיים כבר יותר ממתבקש), נכתב בעקבות מות החתול שלה. אם לא הייתי קורא את זה בראיון לא היה לי מושג, כי זה פשוט שיר פרידה ממישהו קרוב, שברון לב צנוע שמדגדג את בלוטת הדמעות. "Except for the Ghosts", עוד פיסת יופי הורגת, נכתב בעקבות מותו בטביעה של ג'ף באקלי, אותו ג'רמנו חיממה פעם בהופעה.

"In the Maybe World" הוא האלבום ראשון שלה שיוצא ביאנג גוד, חברת התקליטים של מייקל ג'ירה, לשעבר סולן הסוואנז, כיום איש איינג'לז אוף לייט, וככה במקרה – גם האיש שגילה, החתים, טיפח והפיק את דוונדרה באנהארט. יש משהו טוטאלי, כבד ועם זאת מלא חופש, ביצירות שמשוחררות תחת פיקוחו של ג'ירה, וזו הזדמנות, אגב, להמליץ גם על Akron Family, שחתומים אצלו. ג'ירה עצמו כותב באתר של יאנג גוד על ג'רמנו: "אתה מקבל את ההרגשה, שאתה הולך בתוך חלומותיה כשאתה מאזין. אינטנסיביות התחושה בשירה שלה היא מעט מפחידה לפעמים – זה כאילו שהיא שרה מאד קרוב לאוזן שלך, מובילה אותך דרך העולם האולטרה-ריגשי שלה". אני חולק עליו רק בעניין ה"חלום". מאחר ולמרות הילדותיות המסוימת בשירה והנטייה של חלק מלחני האלבום החדש להישמע כשירי ערש לילדים עצובים, אלה עדיין סיוטים. ועדיין, כשליסה שם, אני מוכן להסתובב בסיוטים שלה שוב ושוב.

ליסה ג'רמנו, "In the Maybe World" (יבוא, Young God)