גוינג סטדי

נשף סיום הלימודים. פרום נייט. איזה לילה. מלא בכוכבים נוצצים, שמלות יוקרתיות וחליפות רציניות. איזה כיף! החיים הם "שיגעון של מסיבה", או כך לפחות לימדו אותנו. אתוס הפרום נייט מלווה אינסוף מתבגרים, בין אם הם נולדו לתוכו בארה"ב, ובין אם הם נולדו בישראל ורוצים לילה מהחלומות, שיראה כמו מסיבת הפרידה מ'בברלי הילס 90210'. הבעיה היא, שבסופו של דבר, עבור יותר מדי ילדים, נשף הסיום נראה כמו זה של באפי קוטלת הערפדים - סוף עונה 3 - בו כוח נוראי מגיע להשחית את הילדות, העולם מגיע לקצו והכל נראה רק שחור ומדכא יותר.

The Hold Steady בכלל לא התכוונו שהאלבום החדש שלהם יהיה אלבום קונספט - הם גם לא רואים בו ככזה - אבל "Boys and Girls in America" מביט בעיניים גדולות ועצובות אל אותו רגע אחרון ורשמי של התבגרות בכורח; אל מה שאמור להיות קיטש זוהר ומתמלא בכתמי כיעור, אובדן ובלבול; כתמים שנראים ברורים יותר ככל שזוחלות השנים שאחריו. "אני אוהב את הבחורה הזאת" הם שרים, " אבל אני לא מסוגל להבחין אם היא עושה חיים / איך אני אמור לדעת שאת מסטולה / אם את לא נותנת לי לגעת בך? ".

יחד עם זאת, הנשף אמנם מהווה נקודת מוצא באלבום הזה, אבל בהחלט רק חלק מהסיפור. יש שם נשיקות ראשונות, כמויות של סמים, אלכוהול, מרוצי סוסים, זיונים ראשונים ואחרונים. דה הולד סטדי שרים על נעורים מוחמצים, אבל הם לא עושים זאת בהתנשאות. הם נזכרים בערגה באותם רגעים, אבל גם מה שנדמה פה לפרקים כאקט הרואי, מוגש בטעם חמוץ. במיני-אתר, שהוקם במיוחד לכבוד התקליט, מספר הסולן קרייג פין ששם האלבום "מגיע מג'ק קרואק. "ב'בדרכים' הוא אומר, 'בנים ובנות באמריקה, יש להם זמנים כל כך עצובים יחד'". ובזה מסביר היטב את העניין. בגדול, מסופרים כאן הזמנים השמחים, שהפכו למלנכוליה צרופה. בגדול יותר - זהו אכן מסע. התקליט הזה כל כך אמריקאי, עד לפעמים נדמה שזר לא יבין זאת. האזכורים, מוזיקלית ומילולית, מתכתבים עם מי שחי שם; הם לא מוותרים על פרטנות מקומית לטובת אוניברסליות, אבל למרות זאת, קשה שלא להיכנע לחום האדיר שנושב מהלהקה הזו; שכל שניה מדגימה עד כמה היא נהנית לנגן יחד, ולקולו העקום והציני של פין, משורר רוק'נ'רול עם טון של בחור צעיר, שהזדקן הרבה מוקדם מדי.

בשני אלבומיהם הקודמים - "The Hold Steady Almost Killed Me" המבריק והסרקסטי מ-2004, ו-"Separation Sunday" העוצמתי מ-2005 – הוא לא בדיוק שר, בעיקר דיבר, איפשהו על התפר שבין לו ריד לכל ראפר מהזן הלא מאגניב. ואם כבר, בבלדה המעולה "First Night", מספר פין על דמויות מהעבר, באופן שמזכיר את ריד, החל מ"Walk on the Wildside" ועד "ניו יורק" כאשר בסוף כל בית הוא מגיע לבחורה אחת. "הולי אינה בלתי מנוצחת / למעשה היא בבית החולים / לא רחוק מהבאר בו נפגשנו בלילה הראשון ההוא… והולי תאוותנית ללא גבולות / למעשה היא עדיין נראית מדהים / אבל היא לא נראית כמו הבחורה ההיא שפגשנו / בלילה הראשון ההוא…הולי בלתי ניתנת לניחום / מופרעת וחסרת שליטה / כי אנחנו לא מצליחים להגיע גבוה כמו שהגענו / בלילה הראשון ההוא ". באלבום החדש פין כבר שר יותר, עדיין על גבול הדיבור ומדבר על גבול השירה, וללא ספק זהו גם התקליט הכי מלודי וקליט של ההולד סטדי. הסאונד שלהם אינו אופנתי בעליל.

ההולד סטדי מגיעים במקור ממיניאפוליס, אבל עובדים בניו יורק, בלי שום קשר ללהקות הPאנק-Fאנק, פוסט-Pאנק וכו' שפועלות שם (שאנחנו אוהבים פה מאד, כולל את הרפצ'ור החדש). בעמוד המייספייס שלהם כתוב שהם "נשמעים כמו אנשים שמרגישים שניו-ווייב היה עייף למדי אז ועכשיו". דה הולד סטדי הם סוג של יצור כלאיים, מעין שילוב בין שני קצוות האהבות המוזיקליות שלהם. הארדקור Pאנק ורוק קלאסי. דרק והדומינוס ומצד שני באד בריינס; Thin Lizzy מחד ו- The Descendants מאידך. האלבום האהוב על פין בכל הזמנים שייך ל-Replacements, והנגינה שלהם מזכירה שוב ושוב את תקליטיהם הראשונים של ברוס ספרינגסטין והאי סטריט באנד. נשמע לא הכי קול? זה כל כך כן, מבלי טיפת מאמץ.

יש פה המנונים נטולי אוואנטה, ועדיין מפוצצים באמירה אישית. בתקליט החדש ברור שיש לדה הולד סטדי את היכולת לכתוב להיטי אצטדיון. "Massive Night", למשל, נשמע ממש כמו גלגול חדש ומחוספס ל-"Centerfold" של ג'יי גיילס בנד. ועדיין, הם לא מעזים לוותר על המסרים הפרטניים של פין. "השיר הזה הוא על אומנות, הוא על אהבה, הוא על דיכאון, הוא על אלכוהול, הוא על אמונה ועל כל שאר הדברים שחשובים לי וללהקה הזאת" – הוא אמר בהופעה לפני תחילת שיר הפתיחה של התקליט,
"Stuck Between Stations". המוזיקה שלהם תמיד דואגת לשרת את פין ונותנת לו את כל מרחב ההבעה, כשהפעם היא והוא סוחפים ומרגשים יותר מתמיד.

ב-"You Can Make Him Like You" האנרגטי הוא שר: "את לא צריכה להתמודד עם הדילרים / תני לחבר שלך להתמודד עם הדילרים / זה נהיה לא נח / רק כשאת רוצה להתמסטל לבד.../ את לא חייבת ללכת לבית הספר מהזן הנכון / רק כי החבר שלך הולך לבתי הספר הנכונים / את יכולה ללבוש את הסוויטשירט הישנה שלו / תכסי את עצמך כמו איזו חבלה..." . "Chillout Tent" המופלא מספר על שני ילדים שעושים כדורים ופטריות מתוך שעמום. התוצאה הלא סימפטית לא מאחרת לבוא. פין מתפקד כאן כמעין מספר בבתים ואת נקודת המבט האישית של הילדים שרים בפזמון אליזבת אלמור ו דייב פירנר מ-Soul Asylum. כמו דה הולד סטדי, אגב, גם הם ממינאפוליס, ותפקדו כאחת הלהקות האהובות על פין, לפני ימי הניינטיז ו"Runaway Train" בהם התפרסמו.

בשנה של תקליטים אמריקאים קטנים-גדולים, כמו אלו של The Walkmen ו-TV on the Radio, החדש של דה הולד סטדי הוא מתמודד ראוי לתואר אלבום השנה. על הרקע הכי קודר ודרמטי מוזיקלית בתקליט, בשיר החותם אותו, "Arms and Hearts", שר פין: "לי זה הרגיש רק כמו שש או שבע שניות/ אבל אני מניח שהגענו מחוף לחוף/ לי זה לא נראה כזה קדוש / אבל אני מניח שהוא יכל להיות רוח הרפאים הזאת / ואני לא אומר שהוא גמר כל כך חזק / שהוא שרף לתוכי חור בסופו של דבר / ואני בעיקר חי במרכז השילוש הכה קדוש שלכם / אז עכשיו אולי תצאי איתי? / כי יש בי כל כך הרבה חיוביות..." . קדושת נשף הסיום באלבום הזה מדומה לקדושת הנצרות. היא מוקפת בצלבים באותה מידה שהיא מוצפת בכימיקלים. היא חונכת את הילדים להתבגרות בכורח, להתמודדות עם סקס, סמים ורומנטיקה כמעין טקס הטבלה לחיים החדשים בנהר של אלכוהול. בסופו של לילה, ההאצלה הדתית של הנשף וכל המשתמע ממנו מותירה אותם, אותנו, חסרי אונים. התנסינו, אבל נותרנו אבודים והוזים.

דה הולד סטדי, "Boys & Girls In America" (יבוא, Vagrant)