אם לא תלכו לראות את הסרט "האושפיזין" בגלל צמד הדוסים המופיע בפוסטר, אז חבל מאוד. אם תימנעו מהסרט רק בגלל ששמעתם שזה "הפרוייקט החרדי המגויס של שולי רנד", ההפסד כולו שלכם.
החשש קביל לגמרי. כולנו ספוגים בפחד מכפייה דתית, משטיפת מוח, ובעצם מכל דבר שקצת שונה מאתנו, והאושפיזין הוא אכן סרט שונה. שונה מכל מה שהכרתם עד היום, ובטח ממה שראיתם עד היום על מסך הקולנוע. הוא מכניס מצלמה אל עומקה של שכונת מאה שערים, אל סמטאות שלא צולמו עוד מעולם וחושף בפניכם יקום מקביל שספק אם פגשתם עד כה. מעבר לפן התוכני, האושפיזין עשוי ברגישות כה גדולה ובשלמות כזו, שרק כיצירה קולנועית הוא סרט חובה.
את הפרוייקט שיזם וכתב שולי רנד, שבנוסף גם מככב בו, מביים גידי דר, שגם הפיק בעזרתו של רפי בוקאי ז"ל. המפגש המחודש המרגש ביותר בסרט הוא בין המסך הגדול לשחקן שולי רנד. כמעט עשור עבר מאז חזר רנד בתשובה, והחיוניות שלו עודנה זורחת. רנד עדיין שחקן כריזמטי, מלא בעוצמה שקטה, שיודע מצלמה מהי, ולא נופל לרגע ברשת התיאטרלית ששחקנים כה רבים במחוזותינו נופלים בה. לתפקיד רעייתו בסרט מביא רנד את רעייתו בחיים מיכל בת-שבע, גם היא חוזרת בתשובה, שבלי ניסיון קודם במשחק מפגינה יכולות מרשימות ובונה דמות שובה, שראוי לקבל עליה כל פרס אקדמיה אפשרי. השניים מגלמים את משה בלנגה, עבריין אילתי לשעבר, ומלי אישתו. לא תלמידים גאונים ולא עשירים גדולים. אנשים פשוטים בעלי תשובה מפלג ברסלב, חשוכי ילדים שמגיעים לחג הסוכות בלי שקל לצורכי החג. בעזרת תפילות חזקות זוכים השניים בצדקה מרשימה. יש כסף, יש סוכה ויש גם אתרוג יקר ערך, ברוך השם. בזמן שיושב משה בישיבה יושבים חבריו מן העבר בכלא. כשהם בורחים מהמשטרה, נוחתים אליהו ויוסף (שאול מזרחי ואילן גנני בתפקידי פושעים קלאסיים) בסוכתו של עמיתם מהעבר שהפך דתי, ולמעשה עוזרים לו לקיים את מצוות אירוח אושפיזין בסוכה. השוני הרב בין צמד הפושעים לשכונה החרדית מעמיד את הזוג בלנגה בניסיון בו הם עומדים בקושי רב. בזכות ההתגברות על היצר הרע זוכים הזוג בסופו של דבר בתינוק רך. סוף טוב הכל טוב.
בהכשר הגל"צ
בקלות ניתן להתקומם על פרטים רבים ברצף העלילתי היבש. הגיבורים זוכים לכסף בלי לעבוד עבורו, הדמויות החילוניות בסרט מוצגות באור מגוחך משהו, ועובר צומח ברחם עקר בלא זכר לעזרה מעבדתית. אבל הניסים והנפלאות הללו, זוכים לכיסוי סגנוני מלא. גידי דר משלים בבימוי את הסגנון האגדתי שניכר בתסריט של רנד. מדובר בעצם באגדה חסידית המתרחשת בימינו אנו וכוללת את כל הקסם המתבקש.
מרבית השחקנים בסרט חרדים אם כי חלק ניכר מהם חילונים לשעבר (מיכאל וייגל מיוצאי "הפוך"), והסרט קיבל הכשרים מרבנים כדי שניתן יהיה להעלותו על צלולויד. רנד ובת-שבע עומדים באתגרים רבים כשחקנים בהצלחה עצומה. הם מצליחים לרגש ולהצחיק בעזרת מונולוגים, כלי בעייתי בז'אנר הקולנועי, ולא עוצרים איתם את הזרימה שבסרט. האהבה האדירה שבין הדמויות מועברת על ידם בצורה משכנעת עד דמעות וזה בלי שיגעו זה בזו ולו באצבע אחת. שניהם מיטיבים לשחק בטמפרמנט גבוה, חי, ובכל זאת אמיתי ואמין.
אם שאלתם את עצמכם אם "האושפיזין" הוא סרט חרדי מגויס התשובה היא כן. אבל בעצם, איזו יצירת אומנות טובה לא מגויסת לגמרי לטובת הרעיון שלה. סרט טוב, הוא כזה שמצליח ליצור שפה ועולם משל עצמו, ומכריח את הצופה להיכנס לעולם הזה ולדבר בשפתו. בזכות שלמות השוררת בסרט הן בעריכה, בצילום, בבימוי ובמשחק, צולח האושפיזין את המבחן. הסרט מוכיח שיש בכוחה של יצירה קולנועית עשויה היטב לטשטש את הפער בין קטבים שונים בחברה. זה לא שאצתי הישר מבית הקולנוע אל הישיבה הקרובה והתחלתי לאסוף צדקה לטובת קירוב לבבות, אבל בזמן הצפייה בסרט הצליח הרובד ה"דוסי" לעבור לידי בעוד הרובד האנושי הדרמטי חדר עמוק אל תוך עורקיי. "שילכו לעבוד!" צעק פלוני אלמוני מן הקהל כשעלו הכתוביות. ובכן לא יודעים אם הבחנת, פלוני יקר, אבל יוצרי הסרט "האושפיזין" עבדו יפה מאוד. יש לא מעט קולנוענים אחרים שהייתי שולח לעבוד קודם לכן.
שולי רנד יגיע ביום שני הבא לפורום קולנוע של וואלה! ויענה על שאלות הגולשים.