נערות גאות ונוער גבעות

מיינסטרים יכול להיות מאוד משעמם כשמדובר בתשדירי תעמולה. חמים ונעים הוא המרכז, אבל בסרט הזה כבר היינו: שלום וביטחון, ביטחון ושלום, שגשוג כלכלי, הסדר קבע, שמחת חיים וירושלים בירת ישראל מאוחדת לנצח נצחים – כלומר עד שהאמריקאים יכריחו אותנו לצאת – נו?, הכול כרגיל, עולם כמנהגו נוהג, ואין חדש תחת, לפחות בינתיים, במזרח התיכון הנפלא שלנו.

מזל שבניגוד לאמריקאים הגויים, אצלנו, ברוך השם, רוב הפוליטיקה מתנהלת מחוץ לקדרת המרכז החמימה. קחו למשל מפלגה כמו האיחוד הלאומי. בכל מדינה אחרת – ואני נזהרת שלא לומר "מדינה מתוקנת", כי מה הגויים האלה יודעים מהחיים שלהם – מפלגה שראשיה התעמתו עם כוחות הביטחון היתה נחשבת למפלגת שוליים. לא כך בציון: אם להאמין לסקרים, אחרי השידוך עם המפד"ל, האיחוד הלאומי היא מפלגת האוף-מיינסטרים הכי גדולה בארץ. הקופירייטרים שלהם דופקים עבודה בהתאם: בניגוד לוולגריות הרעשנית של תשדירי הליכוד – ואם אפשר כאן פנייה נרגשת: החתולה שלי נכנסת לפאניקה מהפיצוצים והיריות, אז אם אפשר להנמיך קצת את הווליום – האיחוד הלאומי נרתעת מקריינות מתלהמת או סמליות זולה. הפיצוצים הם אותם פיצוצים, הערבים אותם הערבים והים אותו הים, אבל הם מעבירים את המסר באופן מדויק. את הברקת הבחירות הנוכחית - הטלנובלה בת הדקה "קרובים רחוקים" – אי אפשר שלא לחבב. זה מצחיק, זה מודע לעצמו וזה עושה את העבודה. בינתיים גם לא נרשמה התנשאות כללית על ציבור בועלי הנידה ואוכלי השפנים – ואלה אתם, אגב, הקוראים בבית – וגם לא הישענות טוטלית על סלוגן אחד, שזה תמיד טוב.

גם מרצ מנסה לירות לכמה כיוונים, אבל זה לא יוצא משהו. השטיק של "האדם במרכז" אולי נשמע טוב עם תחילת הנאורות, אבל מאז עברו כמה מאות שנים, ואם אפשר, הבוחר בבית היה שמח לקבל איזה קו אידיאולוגי רציף, ולא את בדיחות הזרעונים של משרד הפרסום שנשכר לצורך העניין. אז אוקיי, זה ממש מחורבן להיות אשה, הומו, עני, חצי יהודי או אתיופית – ספרו לנו משהו שלא ידענו – אבל מה אתם הולכים לעשות בקשר לזה, ולאיפה, אם יותר לי לשאול, נעלמו הערבים מהמצע שלכם?

ומה נאמר על מרצ החדשה, מפלגת עלה ירוק, שאמנם עוד לא למדו להקליט תשדיר עם איכות קול סבירה (שמישהו יוציא את המיקרופון מהקססה בבקשה), אבל דאגו לתמונה הכי גרובית בשידורי התעמולה, שתי בנות מתחתנות ומתנשקות, בפריים טיים הטלוויזיוני של ערוץ 2.

דווקא ש"ס אינה זו שרוכבת על הגליק היהודי בלבד. לא שחלילה הם פונים לערבים – לא במפורש, בכל אופן – אבל הדבקות שלהם בהצגת העוולות החברתיות שיצרה כלכלת נתניהו עושה את העבודה, ונותרת אפקטיבית גם למרות פוטג' ה"ראשים מדברים", שמצטלם טוב רק בכתבת חדשות של חצי דקה ותו לא. נדמה שהתשדירים של ש"ס הם מה שמפלגת העבודה הבטיחה לנו לפני שהקמפיין שלהם נזכר שצריך גם להלחם בטרור. מה שכן, אם המצב הכלכלי כל כך בקאנטים, לא ברור למה צריך להצביע לש"ס. כאילו, מה רע בסתם מפלגת שמאל כלכלית.

לא לעתים קרובות יוצא לבטטת הכורסה הממוצעת, שכבר ראתה דבר אחד או שניים בחייה, לשבת מול המסך ולתת ללסת להישמט לאטה, כמבקשת לומר "מי, לכל השדים והרוחות, אישר לפסיכים האלה להשתלט לי על המסך?!". בכל הנוגע לפרופגנדה הזולה מבית מדרשו של הימין הקיצוני-קיצוני – וחשוב לתת בהם סימנים, כי מפלגה אחת דוגלת בטרנספר בכוח לערבים, והשניה, המתונה יותר, וזה לא בצחוק, דוגלת בטרנספר "מרצון" ומענקי עידוד הגירה למדינות ערב – קשה להיות מופתע. מן הידועות היא, שעל הרי שומרון מסתובבים טיפוסים שכבר מזמן איבדו קשר עם המציאות והטעם הטוב (מי אמר "אריאל זילבר" ולא קיבל?).

אבל תשדירי התעמולה של שינוי וחץ – ואם הבנתי נכון, ההבדל ביניהן הוא האגו הענק של טומי לפיד וחבריו – מצליחים להגיע לפסגות חדשות של פיכסה. חץ, עם קריקטורת הז'יד שלה, כעז מקורננת במבטא יידי, זולגת לאיטה למתחמי האנטישמיות, אבל שינוי כבר חצתה את הגבול. בתשדירים שלה חילוני צעיר צועד בדרך לקלפי, כשעל רגליו מזנקים בחמדנות רעבתנית, כערפדים, חרדים המגיחים מהצללים. לא ברור לי למה השופטת דורית בייניש אישרה לשידור את מכתמי הגזענות האלה – ועוד על חשבון משלם המיסים – וכל שנותר לקוות זה שמישהו ירים את הכפפה ויתבע את האמ-אמא של החבר'ה האלה. והדברים אמורים גם בשינוי, על פלגיה, וגם במפלגה הכהניסטית שהמצע שלה, אם הבנתי נכון, זה לדפוק מכות לערבים ("יש לנו אלות ויש לנו סוסים....").

נ.ב.

מילה טובה מגיעה לעבודה ולליכוד, ששדרגו את התשדירים שלהם משלשום ואשכרה יצקו לתוכם תוכן של ממש – התחייבויות חקיקה, הצעת גבולות קבע ונאומים על אג'נדה – במקום חזרה רפטטיבית על הסלוגנים. לרגע, ואולי רק לרגע, נוצרה האשליה שלא מדובר בשטיפת מוח צינית, מהסוג הנפוץ בתקופת הפרה-בחירות, אלא בדיון פוליטי רציני. יחסית.