אבל אני חייל

אמרת שפר ידועה גורסת שכל בני האדם שווים במותם. אבל זה לא בדיוק נכון: כמו שיש אנשים ששווים יותר בחייהם, כך יש מקרי מוות שמוצמד אליהם ערך מוסף, ולצידו, לא נעים לומר, גם תווית מחיר. למשל, להיות גיבור צבא ההגנה זה סידור לא רע, בינינו. יש יום זיכרון מיוחד, קרובי המשפחה מקבלים ימבה הטבות, תמיכה פסיכולוגית והכרה בכאב, והעיקר – יש תחושת שייכות, שותפות גורל.

שאר בני האדם בודדים באבלם, אבל משפחת השכול היא משפחה שמתיה? נכנסים הישר למועדון ה-VIP של המיתולוגיה הישראלית: מחברים לזכרם שירים, עושים עליהם סרטים, ועושים מה שאפשר כדי להנציח אותם ואת מורשתם. ועל שום מה? על שום שמתו על "מגש הכסף" – כך נהוג לכנות את המדינה בחלק מהטקסים. אבל טכנית, לא רק חיילים מתו על אותו מגש של כסף, אלא גם כמה אלפי אזרחים. פיגועים, אתם יודעים, אינם מבחינים בין לובשי המדים לשאר בני התמותה. כולם, בסופו של דבר מתים.

מתים, זו האמת, אבל גם במוות יש היררכיה. הסרט של נורית קידר "מלחמות השכול" מבקש לשרטט את הגבולות החמקמקים האלה שבין זיכרון לאומי לזיכרון פרטי, מי אחראי על הזיכרון הזה, ומי יושב בוועדת הקבלה שלה. קחו למשל את האלוף (במיל') גיל רגב, שעושה כל שביכולתו כדי להשאיר את יום הזיכרון למתים בחאקי, ולהם בלבד. מבחינתו, דריסת רגל אזרחית ביום חגו ("את 'גבעת התחמושת' לא שרים ביום רגיל!"), הוא הוא יום הזיכרון, משולה לחילול קודש לשמו, שעטנז לא רצוי בין קודש לחול.

"ללבוש מדים ולמות כחייל זו זכות גדולה", הוא אומר, ומפרט: "זה מוות שיש בו משמעות". מהי אותה משמעות? כנראה שלעולם לא נדע, ובפרט כשהדברים אמורים בהתאבדויות, תאונות אימונים ותאונות דרכים. לא נעים לומר, אולם רוב החיילים בימינו מתים בנסיבות אזרחיות לגמרי. אבל אל תבלבלו את רגב עם העובדות, מבחינתו כולם בחרו להקריב את עצמם, ממש כמו טרומפלדור וחנה סנש. באותה נאיביות ילדותית הוא מתייחס לפיגועים; מבחינתו מדובר באסון טבע ("קרה להם אסון", הוא אומר על משפחות ההרוגים), אסון ותו לא. וכפי שכל ילד יודע, לאסונות טבע אין קשר למדינה, למדיניות שלה ולמלחמות שהיא מנהלת בחצר האחורית. ואם כך, אז למה שהמדינה תיקח אחריות?

זו שאלה מצוינת, כי אביו של אסף צור, בן 17 שנהרג בפיגוע בחיפה, ובתו של חיים רומנו שנהרג בטבח הספורטאים במינכן, מחפשים תשובה. הם לא היחידים. אלפי – אם לא עשרות אלפי – בני משפחות הרוגי הפיגועים רוצים לדעת מי יטרח להנציח ולזכור את יקיריהם. גם הם רוצים להיות חלק מהאתוס, ונדמה להם שהם קנו את כרטיס הכניסה לזיכרון הקולקטיבי במחיר הכי גבוה שיש.

ככה זה, לפעמים המחיר הכי גבוה עדיין לא מספיק, במיוחד כשלא אתם משלמים אותו. אתם מבינים, אם יפתחו את יום הזיכרון לאזרחים שנהרגים במיתות משונות בתחנות אוטובוס, פיצריות, שווארמיות ובתי קפה, עוד עלולים להסתנן לשם ילדים, פנסיונרים, סטודנטים בהפסקת צהריים, מתבגרים בכניסה לקניון, פועלים בדרכם לעוד יום עבודה אפור, מורות בדרך לבית הספר, צעירים שחיפשו מקום לשמוע בו מוזיקה טובה, עולים חדשים, מאבטחים רוסים בשכר מינימום, ואפילו – ישמור השם – ערבים, ואז מה יהיה על האתוס הציוני של האלוף רגב?

"מלחמות השכול", יום ב' 22:00 יס דוקו