ג'ק בראון, המתופף של להקת White Lies , נשמע נינוח כמו שרק חבר בלהקה שאלבום הבכורה שלה הגיע בשבוע הראשון לצאתו למקום הראשון בטבלת מכירת האלבומים; כמו להקה שה-NME מלקק לה את המגף כבר חצי שנה ולהופעות שלה מגיעים כל מספרות השמועות - מוריסי וניק קייב. ב-10:30 בבוקר הוא נשמע רענן; כל שאלה נענית בתשובה קלילה, כאילו המוזיקה של הווייט לייז לא עשויה מאנתולוגיית סיפורים קורעי לב בטעם דארק אייטיז. בעצם, רק שתי מילים מצליחות להוציא אותו משיווי המשקל הזה: "די עם העניין הזה, אנחנו לא מנסים לחקות את ג'וי דיוויז'ן", הוא אומר בראיון מיוחד לוואלה!תרבות. "שמענו את זה קצת. האמת שאנחנו לא ממש אוהבים אותם. הם לא כאלו טובים".
אל תפספס
אבל אתה מבין מאיפה זה מגיע, כן? אלבום הבכורה שלכם מלא במוטיבים האלו, כלומר בשירים על מוות.
"הבעיה היא שאנשים רוצים להקה חדשה, להבין בדיוק מה היא מנגנת ורצוי לדעת בהשוואה למה. מעולם לא אמרנו שאנחנו מחדשים משהו. אנחנו אנרגטיים, אנחנו נלהבים ורצינו להוציא אלבום בכורה שנרצה להקשיב לו. בכל זאת, תמיד משווים אותנו וממשיכים להשוות אותנו, עדיף למשהו משנות ה-80. וזה קשה; כי אין ממש אובייקטיביות בנושאים האלו. לכולם יש דעה אחרת".
אז גם אינטרפול מחוץ לתחום?
"דווקא אותם אהבנו כמתבגרים. האלבום הראשון היה ממש מעולה, השני גם טוב. השלישי כבר היה די חלש. כמה שירים בסדר, לא יותר"
מי ששמע את הווייט לייז, מבין עד כמה דבריו של בראון קלושים במקרה הטוב וציניים במקרה הרע. השלישייה המצוינת הזו ממערב לונדון שחררה החודש את "To Lose My Life", אחד מאלבומי הבכורה המרשימים שיצאו השנה ברוק'נ'רול; אלבום שכולו מחווה אינטליגנטית ואנרגטית לפוסט-פאנק של איאן קרטיס פינת אינטרפול עם קריצות קלות לקילרז. לצד בראון נמצאים צ'ארלס קייב על הבס והסולן המרגש הארי מקוויי, שיחד כתבו והלחינו המנונים חדשים ללובשי השחורים כמו "Death" או " E.S.T" ואחד משירי השנה עד כה, "From the Stars". לפי בראון, ההיכרות העמוקה של החבורה אחד עם השני מגיל ינקות - היא למעשה מה שמבדל אותם משאר ההרכבים המתויגים תחת הטייטל "הדבר הגדול הבא": "זה עיצב את כל הסאונד שלנו", הוא מספר. "כל הכניסה שלנו למוזיקה, כמו גם הנגינה, נעשתה רק במסגרת של הלהקה. כל אחד ידע על איזה כלי הוא מנגן רק במסגרת הלהקה, בעצם הלהקה נוסדה יום אחרי שקיבלתי את ערכת התופים הראשונה שלי. הצליל של הלהקה נשמע כמו כל כך מגובש כי הוא התעצב יחד איתנו".
וזה מה שהוביל להייפ סביבכם?
"זה התבטא באנרגיה שלנו ומשם התחיל הדיבור. הביקורת המחמיאה הראשונה עלינו ב-NME הייתה אחרי הופעה כל כך מלחיצה עבורנו, שלא הייתה לנו ברירה אלא לתת הופעה מעולה ולהיות תשושים לגמרי אחריה. נכנסו להחמיא לנו על האנרגיה בהופעה בחדר ההלבשה, אבל לא ממש הקשבנו מרוב תשישות"
אבל זה לא מבטיח שימשיכו לדבר עליכם. גם זה יכול להלחיץ.
"כן הא? זה בגלל האינטרנט, יש תחושה שאתה חדשות האתמול אחרי שלושה חודשים שהיית הלהקה הכי גדולה בעולם. אתה יכול להידקר בגב רק בגלל שהקהל משתעמם ואתה מרגיש כמו העיתון של אתמול. אנחנו נורא פחדנו מזה, לכן עשינו מעט מאד ראיונות וקידומים שלנו, כדי לשמור על עניין. אינטרנט זה נושא מסובך, בסך הכל מדובר בכלי מושלם להאזנה למוזיקה, אבל שימוש לא נכון בו ואתה נשרף במקום. אנחנו, במקום לדבר, פשוט הופענו. כנראה שזה הספיק. אלה זמנים מרגשים. בדיוק נכנסו לעניינים, למה לעצור עכשיו?"
קצת סקס סמים ורוק'נ'רול, לא?
"הו לא. יש לנו בנות זוג הרבה זמן, וחוץ מזה סקס סמים ורוק'נ'רול זו הנפילה הכי גדולה במוזיקה ולא צריך להזכיר שמות. אנחנו מנגנים שנים אחד עם השני, מכירים אחד את השני כל כך טוב. לסכן את זה בשביל היי? לא חבל?"
ווייט לייז, "To Lose My Life" (הליקון)