עשור לנו לשכוח

"פסקול העשור" ששודר אמש בערוץ המוזיקה מעיד על חוסר הרלוונטיות של הערוץ כקובע פסקול העשור האמיתי. אבל דווקא במובן של התוצאות הבעייתיות של אותו פס קול, ערוץ המוזיקה הביא את הסיכום האמיתי של העשור האחרון – זה שמעיד על כל הבעיות שיש למוזיקה הישראלית ב-10 השנים האחרונות.

כך למשל, בכל העשירייה הראשונה אין זמרת עם שיר משלה. לא נינט (אפילו בערוץ שהוא שלוחה של "כוכב נולד"), לא מירי מסיקה, לא קרן פלס, לא ריטה, לא יהודית רביץ וגם לא זמרת העשור, שרית חדד. אף אחת מהן לא נמצאה ראויה על ידי קהל המצביעים להיכנס לעשירייה. האם המאצ'ואיזם הצבאי-מדיני חדר העשור גם לתחום התרבות?

מה שכן יש בעשירייה הפותחת, הם שלושה שירים של אייל גולן ("זה אני", "הוזה אותך מולי" ו"צליל מיתר"), שיר אחד של קובי פרץ ("יחד" עם אישתאר) ואחד של משה פרץ ("שתיים בלילה", שהגיע במפתיע מעל "אש"). אלו אומרים את מה שכולנו ידענו קודם: זה העשור של המוזיקה הים תיכונית, שלא רק פירקה את הרוק הישראלי, היא גם חיה את האתוס שלו – עם המעריצות, אווירת ההדוניזם וכמובן, הכסף. הבחירה באייל גולן ובשרית חדד כזמר וזמרת העשור היא כל כך צפויה, ובכל זאת קצת קשה להתעלם מההיעלמות של יוצר דוגמת אביתר בנאי – רק לפני שנייה המנצח הגדול של מצעדי השנה – מהרשימה שמתיימרת לקבוע את טעם הקהל בעשור הזה.

אבל המסמס הישראלי בכל זאת בחר בשלושת השירים הטובים ביותר של אייל גולן בעשור הזה, בשיר נהדר של עמיר בניון במקום השני ("ניצחת איתי הכל") ובשיר של האמן הישראלי בעל הסיכוי הגדול ביותר להגיע לפרס הגראמי, עידן רייכל, במקום הראשון. כאן נכנסת לתמונה עוד מנצחת אמיתית של העשור, תחנת הרדיו גלגלצ שהמציאה את ההצלחה של רייכל והפרויקט והכניסה למרכז של הפיילה בה אנחנו חיים את "ניצחת איתי הכל" של בניון, שביחד עם "שלכת" איפשר לו להתקיים במרכזה של אותה פיילה. ובצדק. רייכל ובניון, כל אחד בסגנונו, יצרו מוזיקה שאין עוד כמוה בארץ. לא בשילוב האתני-מוזיקת עולם-פופ של רייכל ולא בארטיסטיות הים תיכונית של בניון. ולכן ראוי בכל זאת, על אף קיומם של מוזיקאים נפלאים אחרים שלא הוזכרו בעשירייה הראשונה, לחגוג ניצחון מחתרתי משהו של המוזיקה על פני כל מה שהוא לא מוזיקה.

ולמרות האופטימיות הזהירה, פרס אחד, שלא מוענק כחלק מהסיכום, הוא זה שהיה יכול לסכם את העשור האחרון והוא "לחן העשור". זהו צליל ה-SMS הנכנס או צליל ההמתנה בדרך לשיחה והצליל שבוקע כשהשיחה נכנסת. זהו הצליל שעיצב את גיבורי התרבות של העשור הזה וגם הצליל שהוריד אותם לתהומות תודעה שבהן אין קליטה. זהו הצליל שהפך את היריבויות הקשות של המוזיקה הים תיכונית בשנות ה-80 וה-90 למיותרות לחלוטין, כי בחסות לחן העשור, לכולם יש מקום בעוגת הכסף הגדול. זה גם הצליל שבחסותו המוזיקה הישראלית כתעשייה אמנותית, תלך ותעלם ומה שיישאר ממנה הוא אותו לחן. גם כשאמנים כמו רייכל ובניון זוכים בהכרה, מי ששם את הכתר לראשם הוא אותו גוף שעומד מאחורי לחן העשור. אז מתחוור שהמוזיקה לא מנצחת את הכל ושהמקום שניאלץ לחלץ אותה ממנו בעשור הבא, הוא דווקא ממעמקים.