מוכרחים להמשיך לאנגן

"אלוהים, לטלפון המזוין הזה יש את הצלצול הכי מכוער ששמעתי בחיים שלי", עונה מארק לאנגן לשיחת הטלפון מוואלה! תרבות. הוא נמצא במלון בסקוטלנד בשם בדוי ודרך הקול החרוך והסדוק שלו, אפשר לזהות שמדובר באחד המוזיקאים המרתקים ברוק האמריקאי ב-25 השנה האחרונות, אפילו כשהוא מקלל. וכמו שעוזי וייל היה כותב – ויש המשך. "רגע, אתה אמור לראיין אותי?", ממשיך לאנגן. אני עונה בחיוב. "או שיט. חשבתי שזה הטור מנג'ר שלי. איזה צלצול נוראי יש לדבר הזה. טוב, מה שלומך?"

מכאן, הקללה המהירה של לאנגן נעלמת באדי הביישנות והסגירות של האיש שהופיע בישראל כבר פעמיים אך מעולם לא נראה בה כשהוא מחייך. ברגע שבו לאנגן צריך לענות על משפט שסופו בסימן שאלה, הוא לא הופך פחות נחמד אבל הוא שוקל את המילים בקראטים. כשהוא מדבר על התקופות האפלות של הניינטיז, העשור בו פעל הן במסגרת ה-Screaming Trees והן באלבומי הסולו שלו, ובשניהם צמח להיות קול חשוב ומעניין, אפשר להרגיש שהמחשבות מכבידות על לשונו.

הסגירות הזו היא אחת הסיבות בגינן בחר לצאת לטור אקוסטי, שבו הוא מלווה רק בגיטריסט דייב רוסר (שביקר בישראל עם לאנגן, בהופעה של הגאטר טווינז של לאנגן וגרג דולי) ובמסגרתו יבקר בישראל זו הפעם השלישית, ב-20 במאי במועדון הזאפה בתל אביב. "הפורמט האקוסטי מוציא ממני הרבה דברים שלא הצגתי זמן רב" הוא מספר, "הוא מאתגר הרבה יותר מהופעה כשאתה מגובה בלהקה. העירום הזה מכריח אותנו, אותי ואת דייב, לעשות את זה נכון. הוא מכריח אותי להתרכז ולהוציא ממני דברים שבדרך כלל לא יוצאים ממני כלהקה".

"לא חושב. היה לי את זה בעבר וזה לא התאים בזמנו. הטור הזה נועד להניח לדברים בקריירה שלי לצוף מחדש וזה עושה אותי שמח מאוד".

"כן, אני מאמין שנעשה קצת מכל דבר – לרוב מאלבומי הסולו, אולי כמה שירים מפרויקטים שהייתי שותף להם ואולי גם שירים חדשים. יש לי רק שעה וחצי מקריירה שלמה לבצע, נראה מה נספיק".

"מה, כל כך הרבה זמן? לעזאזל, אני מזדקן. זה תמיד מדהים אותי שזה פשוט קרה ויום אחד אני מתעורר ועברו 25 שנה מאז שנכנסתי לעסק הזה. זה לא ייאמן".

לא צריך לדאוג למודעות הזיקנה והסופיות של לאנגן. זו ממילא היתה תמה מרכזית בקריירה מורבידית למדי, שחוץ מטקסטים עגמומיים על אובדנות ובדידות לוותה גם בהתמכרויות כאלו ואחרות. לאנגן, מהסקרימינג טריז המבריקים באמצע שנות ה-80, דרך קריירת הסולו ועד חברותו בקווינז אוף דה סטון אייג' והשתתפותו בפרויקט של סולסייברס, צלח את הצמיחה המדהימה של הגראנג' לתוך המחשבות על סוף הקריירה של הרוקנרול בסוף העשור ויצא מהן כשהוא סוג של אייקון ברוק האלטרנטיבי. איך הוא עשה זאת? בעיקר בזכות כך שלא חשב על זה:

"לפני 15 שנה בערך התחלתי לא לזכור כלום", הוא מספר. "הקריירה שלי היא ערב רב של אירועים ורגעים קטנים וגדולים, אבל קשה לומר שראיתי הכל, כיוון שאני לא זוכר שראיתי הכל. אם יש לך מזל, אתה זוכר את האושר הגדול של ימים מסוימים אבל לא שוכח גם את הצער שהיה בחלקם. לרוב אגב, כששואלים אותי על רגעים בקריירה, אני חוטף בלאק-אאוט. כמו ששואלים אותי על המוזיקה שאני אוהב לשמוע. אני פשוט לא זוכר שום דבר"

"אגיד לך את זה כך: החיים הם ממש לא השירים שלי. למרות שיש שירים שמייצגים מציאות, אצלי זה לרוב לא נכון. אני חושב שגם אם אני נמשך לטקסט מסוים, אני לא יודע אם הוא מייצג את חיי כפי שהטקסט מציג אותי או כפי שאני רואה את עצמי".

"אין לי צ'אנס להיות לבד. יש אנשים שקרובים אלי מאוד וכמה שזרים לי, אבל אני מוקף אנשים. יותר מדי אנשים".

את האנשים האלו אסף לאנגן בן ה-45 בשלושה עשורים של עשייה, כאמור. באחד העשורים האלה הוא היה שותף למהפכת הענק של הגראנג', אמנם כחלק קרוב יותר לשוליים שלה, אבל קשה לדמיין את הז'אנר הזה בלי "Sweet Oblivion", אלבום המופת של לאנגן וה-Screaming Trees משנת 1992 שהיה גם לאלבום בולט בעשור. 18 שנה לאחר מכן, אין בלאנגן נוסטלגיה או סנטימנטים לאותם ימים: "אני משתדל לשים את אותם ימים בפרופורציה", הוא אומר. "הייתי שם לפני ונשארתי שם אחרי, כך שבסופו של דבר זו עוד נקודת זמן בחיי שבה עשיתי מה שאני אוהב והניינטיז היה עוד עשור שעשו בו מוזיקה".

"הגישה שלי למוזיקה פתוחה יותר היום לאפשרויות מאשר אז, מסיבה כלשהי. לא חושב שזה קשור לאווירה שהיתה בעשור, זה קשור בהתבגרות שלי, כמו שכולם עושים. אני בן 45 היום, לא בן 25. אז, הייתי חסר ביטחון לגבי מוזיקה וזה הוביל אותי לסגירות בפני המציאות שהיתה אז".

"בוודאי, אני מניח שאפילו לא מעט, אבל ממילא אין לי צ'אנס לעשות את זה עכשיו, אז מה זה משנה?"

אחד השינויים הגדולים בין העשורים, ובוודאי עבור לאנגן, הוא העובדה כי היכולת שלו ליצור כבר אינה תלויה בחברת תקליטים כמו פעם. לאנגן יכול לזגזג מפרויקט לפרויקט, בלי להתחייב על יצירת אלבום סולו בזמן קבוע (האלבום האחרון שרק הוא חתום עליו יצא בשנת 2004). עם זאת, לאנגן, גם בסגנונו המוזיקלי ובוודאי בדרכי התנהלותו, עדיין מזוהה עם העולם הישן – אין לו אפילו אתר אינטרנט רשמי אלא אתר מעריצים, והמייספייס שלו לא בדיוק פעיל. על טוויטר אין אפילו מה לדבר.

בהקשר זה, באחד הגיליונות האחרונים של ה-NME, שעסק במצב המוזיקה מנקודת מבט של מוזיקאים שונים, אמר ג'ק ווייט מהווייט סטרייפס אף שמבחינתם של אמנים מהז'אנר הזה, שמקפידים כמוהו על שמירה של יסודות היצירה מהמאה הקודמת, הקדמה מהווה פתח הרסני לגניבת זכויות יוצרים ובסופו של דבר להרס המוזיקה. את לאנגן, האמירות האלו בעיקר מצחיקות. "איך העובדה שקל יותר לצרוך וליצור מוזיקה יכולה להיות רעה?", הוא תוהה. "זה שכל אחד יכול לשים מוזיקה באינטרנט זה פנטסטי, באמת".

"ג'ק ווייט מדבר מעמדה עסקית, של אלו שיש להם כסף והם פוחדים לאבד אותו. זה לא רע שלאנשים יש גישה חופשית לאמנות. אני באמת לא חושב שג'ק ווייט פחות מאושר בגלל שיש אינטרנט, בוא נגיד ככה".

צריך לראות את מארק לאנגן מופיע כדי להבין עד כמה אמן יכול למלא מאזין באושר ובפחד באותה מידה. בהופעות של הטווילייט סינגרז והגאטר טווינז בישראל הוא לא הזיז שריר בפיו וכשהוא ביצע את "The Man With The Long Black Coat" של בוב דילן ובפס הקול ל"אני לא שם" הוא בהחלט נשמע כמו גרסת הוויסקי והסיגריות למלאך המוות. כשהוא דיבר על האושר של ג'ק ווייט נזכרתי בהופעות האלו ובמבט הקפוא והמצמית של לאנגן, וקשה היה להתאפק ולא לסיים את הראיון בשאלה אחת.

"אני? נראה לך שלא?"

"מאוד. אני פשוט לא יכול להחצין את זה. ככה זה".