הרגעים החשובים של פסטיבל רוקנרול מצוין נמצאים עוד לפני שבכלל מתחיל הצליל הראשון. הם נמצאים בנסיעה הראשונה לאתר, כשלא בטוח שאתה בכלל על הקרון הנכון אבל פתאום אתה מאתר שלושה אנשים בחולצות של להקות, שברור לך שהם בכיוון שלך. זה נמצא במסעדות הקטנות שחיכו לרגע הזה כל השנה, שחבורת תיירים ומקומיים תפשוט על המקום ב-12:00 לחצי ליטר בירה לחימום הקנה.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, אנשים אוהבים פסטיבלי רוק כי נמצאים שם אנשים בדיוק כמוך, שהמוזיקה הוציאה אותם מהמדינה, מהעיר ומהמשפחה לעולם שבו אתה לא מבין מילה בקטלונית, אבל כולם יודעים עד כמה פייבמנט היא להקה גדולה.
פסטיבל פרימוורה על חוף הים של ברצלונה, מאירועי האינדי החשובים והיוקרתיים בעולם, פתח את חגיגות העשור שלו לילה לפני ההופעה של פייבמנט (רביעי), עם ערב הופעות במועדון האפולו המקומי, בחינם. אחרי שתי להקות נחמדות, פגי סו ו-First ,Aid Kit עלו הלוס קמפזינוס להופעה שמסוגלת להפוך גם את אלי ישי להיפסטר, עם פרפורמנס שנדמה היה שנכחד מהעולם בעידן המאגניבים למיניהם, אבל גארת', הסולן של ההרכב, נתן שואו שנע על הרצף שבין מופע דראג על MDMA לאיגי פופ עם כל הלב והמעיים שיש בשירים של ההרכב החשוב הזה.
קשה להבין למה הלוס קמפזינוס הם למעשה הקול של הדור שלהם - כן, עד כדי כך - עד שלא רואים את "The Seas is A Good Place to Think of The Future" על הבמה, כשכל השנאה העצמית וחוסר הביטחון שיש בשיר הזה ממלא לא רק את האולם אלא את היקום כולו. אחר כך גארת' קפץ לתוך הקהל ושר איתו את "Sweet Teens, Sweet Cheeks" ואחרי שנים של תהיות על למה בעצם צריך להקשיב למוזיקה ישראלית, נראה לי שמעבר להיותה טובה בחלקה, היא קרובה לכאן ואפשר לגעת בה. נסעתי עד ברצלונה כדי לגעת במוזיקה שאני אוהב וברגעים שאפשר לספר לנכדים, והיא נגעה בי בחזרה.
זה היה רק החימום. למחרת Surfer Blood הביאו את נקודת המפגש שבין הפליט פוקסז לסרף קלאסי ו-The Fall נתנו הופעה איומה ונוראה. האמת שזה די היה צפוי מהרגע שמארק אי.סמית' עלה לבמה כשבהשוואה אליו רק אסירים בעבודות כפייה נראים מאושרים יותר. ה-XX, לעומת זאת, הפתיעו כשלמעשה הוכיחו שאפשר לעשות טריפ הופ קלאסי אחרי האלבום השלישי של פורטיסהד ועדיין להישמע מרתקים ומגוונים.
אחריהם הברוקן סושיאל סין הקנדים העניקו סט מלא נשמה וחום כמו שלהקה עם כל כך הרבה אנשים צריכה לדעת לעשות. ואחריהם רק טעימה מהביג פינק, שפירקו בסאונד מאסיבי להדהים את הקהל, שלקח את העניין ברצינות והרים בחזרה את האווירה. אבל הביג פינק יופיעו עוד שנים ארוכות ולפי הפוטנציאל של שלשום, בבמות גדולות בהרבה. עכשיו הגיע הזמן לראות את ההופעה שלא הרבה אנשים האמינו שיגיע היום והיא תקרה.
פייבמנט עושים את זה בשביל הכסף. הם אמרו שהם עושים את זה בשביל הכסף וגם טבעי שיעשו את זה בשביל הכסף. אף אחד מהם, כולל הסולן סטיבן מלקמוס, לא התעשר לא מהלהקה ולא מקריירת הסולו. הם חבורת אינטלקטואלים עם פחות אגו משל הסמיתס וקצת יותר שכל מהסטון רוזס. לכן, כשהבינו שהשוק כיום יכול לספק להם מספרים נאים, כדי שהנכדים שלהם יהיו חכמים כמוהם, הם החליטו לחזור.
אבל אלו לא נתוני פתיחה טובים להופעה, בוודאי לא להופעה היסטורית כפי שמעריצי הלהקה ציפו לה. כדי להבין באמת את השירים של פייבמנט לא צריך לדעת בעל פה את המילים, צריך לתת לאנסמבל הזה לדקור מרוב תשוקה למלנכוליה, תשוקה שהם שידרו בשיאים שעיצבו את עולם האינדי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
והתשוקה היתה שם, מהשניה הראשונה של "Cut Your Hair" דרך "Trigger Cut" ועד "We Dance" שבו עמי שלו מהמונוטוניקס, שהופיעו בפסטיבל, עלה לבמה ורקד עם בוב נסטונוביץ' מהלהקה ("המונוטוניקס הם להקה טובה מאד", אמר מלקמוס ברגע הגאווה הישראלית של הערב). מלקמוס שיחק את תפקיד הנדריקס עם כל טריק גיטרה אפשרי כולל נגינה מאחורי הראש והקהל הסתחרר במשך שעה וחצי עם החנונים שפתאום מצאו את עצמם כלהקת המונים, שנמרחים על הרגעים האלו ומתעדים אותם בזמן אמת ובלי הפסקה.
זה היה רק סמלי שפייבמנט תהיה שיא הערב הראשון של פסטיבל שבו כל אדם נראה כאילו מצא את אחיו האובד. הלהקה שכולם ידעו שצריך לאהוב בזמן אמת הם הרכב נערץ עכשיו, ועל פי ההופעה המושלמת שהם נתנו (הביצוע של "!Conduit For Sale" מאלבום הבכורה היה מהרגעים שאחריהם אתה מציע נישואים אם יש לך למי, או מתאבד - הכל פתוח כשמדובר בפייבמנט) זה כל כך מגיע להם.