זה ייגמר בבכי: על תחיית הז'אנר הכבד במוזיקה המסתלסלת

זאת היתה מלחמה שפילגה את תעשיית הסלסולים. מצד אחד, הצלילים הכבדים שהפכו לז'אנר "הבכי" מול הסלסולים הקלים. בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, זהבה בן ועופר לוי הדהימו את המדינה עם שירי הבכי, שהגיעו מטורקיה ומדינות ערב. הנושאים הכואבים שבהם עסקו השירים היו חריפים מדי ללא מעט אוזניים דאז, שהיו רגילות לאווירת הכפיים השמחה. הקהל הרחב לעומת זאת, לאו דווקא זה שקיבל ביטוי בתקשורת המיינסטרים, התמכר.

לצד עופר לוי וזהבה בן בלטו גם קוקו, שכונה "קוקו מאילת", משה כהן, אז'אר וכמובן אבי ביטר. ההצלחה שלהם היתה כל כך גדולה, שהיא הצליחה למשוך בחזרה את הצליל שבאותן שנים נשמע חלבי למחוזות הנשמה והכאב. אלי לוזון למשל, שמבחינה ווקאלית יכול היה לבחור כמעט כל קו מוזיקלי שרצה, הלך חזק על המוסיקה הטורקית. שני אלבומיו הראשונים "איזו מדינה" ו"הנשמה" היו עמוסים בלחנים מטורקיה ואפילו השירים המקוריים הושפעו לגמרי מארץ הרחת לוקום, כמו "בואי" הנפלא. עם הזמן, נסחפו לקו הזה גם חיים משה ורבים אחרים, שהפכו את ז'אנר הסלסולים לבון טון.

אלא שאז הגיעה אתניקס והכריעה את הכף. באמצע שנות התשעים, הפיקו תמיר קליסקי וזאב נחמה את "בלעדייך" לאייל גולן, אלבום פריצת הדרך שלו, וההצלחה הגדולה של הפרויקט היוותה שובר שוויון במלחמה בין הז'אנרים. בעקבות האלבום נולד אותו מונח מושמץ "פופ ים תיכוני" ולכל התעשייה היה ברור שכדי לעשות כסף באירועים משפחתיים ומועדונים, הם חייבים ללכת על הקו השמח. לעומת זאת, בכי לא נשמע טוב באירועים ובמועדונים הוא מושך קהל בעייתי, שהז'אנר המחפש לנקות את תדמיתו, ביקש להיפטר ממנו. בנוסף, עופר לוי חזר בתשובה וכשלא נמצא מחליף ראוי, התת-ז'אנר הכבד פשוט נעלם.

באופן סימבולי להפליא, האיש שנתן את האות לסיומה של תקופה מסמן עכשיו את הדרך חזרה למרכז המגרש. אותו עופר לוי, עם האלבום החדש שלו ויותר מכך, ההופעות המצוינות ברחבי הארץ, פתח את הפצעים לזמרים אחרים: בימים הקרובים אמור לצאת אלבום חדש לקוקו מאילת. קוקו, יעקב עובדיה בשמו המקורי, יוצא עם האלבום "לא לבד" ומשם הבמה שלו הושמטה העיר הדרומית שבה התחיל את דרכו.

למרות שהאלבום החדש של קוקו צועד ברוח הזמן עם שירי חפלה שמחים, עדיין אפשר לשמוע בו את הבסיס הכבד, במיוחד דרך השיר "מה כבר רציתי" שכתב עם אלי קשת על פי הלחן הערבי של הזמרת יארה. האמת היא, שכבר באלבום הראשון שלו "עולם חדש" בשנת 93, קוקו ניסה להציג מוזיקה כבדה עם זווית אופטימית. לפי גורמים בהפקת האלבום, גם הוא מתכנן הופעות בהיכל התרבות. למעשה, המופעים בהיכלים מתאימים יותר למוזיקה הכבדה, כיוון שהם נעשים בישיבה ומאפשרים לתזמורות גדולות בנות למעלה מ-15 נגנים להישמע עשירות יותר, כפי שנהוג במוזיקה הטורקית והערבית.

כדי לחזק את התנועה הזאת, אפשר לשמוע ברקע גם את צעדיו של משה כהן. גם כהן חוזר ומחזיר יחד איתו מפיק מן העבר, את יעקב גיני, המכונה "קומבינה". משה כהן הצליח מאוד עם השיר "נדרתי נדר", "מחבק בקבוק" ודואט עם זהבה בן - "אהבה אסורה", כשכמובן לא מדובר באותו שיר שזהבה שרה לבד עם המשפט האלמותי "געגועים לחיבוקים חמים". כהן אפילו הופיע במיאמי ושיחק בסרטים העצמאיים של ימין מסיקה וירמי קדושי.

האלבום האחרון שלו, "לא סולח לעצמי" יצא בשנת 2000, שהגיע בעצמו אחרי שתיקה ארוכה. האלבום לא הצליח. בקרוב אמור לצאת שיר חדש שלו, "רק בשבילך", שכתב ישי ויסמן ללחן של ערן לוי וקובי קלימון. המשולש ויסמן/קלימון/לוי עומד גם מאחורי השיר "אהבת עולמים" של חנן, "ילד הפלא" לשעבר, שעובד על הקאמבק שלו כבר כמה חודשים. הוא כבר סימן את זירת חגיגות הניצחון: האמפי דוהל בשכונת התקווה.

למרות הרנסנס הצפוי לז'אנר, אסור לטעות: אם הזמרים הכבדים מפנטזים על הצלחה מחודשת, הם יהיו חייבים לנער את האבק מעליהם ולהסיר את החלודה שהצטברה אצלם במשך השנים. הם חייבים להבין שזאת לא אותה תעשייה ועליהם להקפיד גם על דברים שנראים לכאורה זניחים: עטיפת הסינגל "שבועת עולמים" של חנן, למשל, היא לא פחות מזוועתית וככה זה לא יעבוד. בד בבד, השירים חייבים להיות בוגרים, חמים וחכמים, מה שלא קורה בינתיים.

כדאי שהעוסקים במלאכה ילמדו מאוריאל שלומי, שבמשך כל הקריירה שלו נמצא על התפר בין הסלסולים הקלים לכבדים וגם הוא חוזר בקרוב. שיריו של הזמר המגה איכותי הזה בעל הקול הייחודי, צריכים להיות נר לרגלי הזמרים הכבדים. דוגמא אחת למי שרוצה לדגום היא השיר "איתך על הירח" שכתב דורון דוידסקו והלחינו רוני אחיאל ועופר לב.

התנועה החדה והברורה הזאת לכיוון "מוזיקת הבכי" מחדדת את התחושה שהקהל מייחל לאופוזיציה ומחכה למשהו חריף, שיהווה אופציה נוספת לצד ה"ערב טוב לך" הטוב אך השחוק. בסופו של דבר, המסקנה מהמאבק המרתק של שנות התשעים בין הצדדים היא שיש מקום לצלילים נוספים שיכולים לחיות זה לצד זה בשלום.

עידן יניב, "אהבת חיי",

מילים ולחן: דוד זיגמן

עבר קצת זמן מאז יצא השיר האחרון של עידן יניב, "אהבת חיי", אבל אפשר בכל זאת ללמוד ממנו משהו, לאור פרס אקו"ם שיוענק ליוסי גיספן ועל ההבדל בינו לבין יוצר השיר שלפנינו, דוד זיגמן. השניים, גיספן וזיגמן, בעלי שמות משפחה אולי דומים שכתבו לאותן הפקות באותה אינטנסיביות ובזה מסתכם הדמיון ביניהם. זיגמן כותב חרוזים (חיים שלי/ רק את ונשבעתי לך/ לעולם איתך) ברמה שמזכירה תלמידה בכיתה ט', ששירבטה משהו ביומנוער. גיספן לעומת זאת, הוא כותב מתובלן, עם קטע, וגם כשזה לא בהכרח מתלבש ומחדש הטקסט שלו תמיד מכובד. במקרה הזה, לזיגמן זה לא התלבש והתוצאה ריקנית.

נאור אלבז, "אין דברים כאלה"

מילים: עינת הולנדר, לחן: עידן יניב

שיר מאולץ, שקופץ ומתאמץ להיות עדכני בביצוע של זמר שמתגלה עם מעט מאוד יכולות. אלבז, יוצא "כוכב נולד", נחשף כזמר קטן מאוד במגרש של הגדולים. אין בשיר הזה כלום. אכן, אין דברים כאלה ולא צריכים להיות.

איציק קלה, "בא לי",

מילים: ארלט ספדיה, לחן: רביב בן מנחם

רביב בן מנחם נחשב לאחד המעבדים החדשניים בז'אנר. לכן, הופתעתי מעבודתו על "בא לי" של קלה הוותיק והטוב. הפתיחה שבה מוקלטת שיחת טלפון עם בחורה מזכירה את "טלפון האהבה" של זהבה בן מלפני 20 שנה. קטע הסולו בכלל לקוח מהשיר העתיק של קלה "לא, לא, לא היום". מאוד יכול להיות שזה מהלך מכוון. בכל אופן, בשיר ממוצע כמו "בא לי", צריך הרבה יותר מזה.

שרית אביטן, "אני שלך"

מילים ולחן: אופיר כהן

תנועה ערה של זמרות מגיעה לתעשייה, בתקווה שמישהי תצליח במקום שרבות לפני כן נכשלו, כלומר לדגדג את שרית חדד. בין המנסות ישנה שרית אביטן, המוצגת רק עם שמה הפרטי. שרית זה שם שכבר הוכיח את עצמו בתעשיה כמובן. מי שעומד מאחוריה הוא הסוכן רוברטו בן שושן (מאיה בוסקילה), עוד שם שכבר הוכיח את עצמו בתעשיה. השיר הראשון נכתב והולחן על ידי אופיר כהן והביצוע של שרית שם אותה בעמדת פתיחה מצוינת ונשמע היא הולכת להצליח. מה שכן, טעות אחת בולטת בשירה צורמת במיוחד: שרית שרה "בגילך הייתי כבר עם ארבע (!) ילדים", למרות שבטקסט המצורף לסינגל, המספר כתוב בעברית תקינה, ארבעה. לשרית אחרת זה לא היה קורה.