וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

התאבדות מסחרית

19.7.2004 / 8:15

רביב גולן חושב שהמוות של פרושיאנטה הוא הרווח של כולנו. וגם על החדשים של הפוליפוניק ספרי, The Bees ואיי.סי ניומן

ג'ון פרושיאנטה, "The Will To Death" (הד-ארצי)

הרצון למות הוא לא דבר חדש עבור ג'ון פרושיאנטה. הוא כבר כמעט ראה את המנהרה הכחולה, בעקבות אבקה לבנה, וניצל בנשימה הכמעט אחרונה. אותה נשימה הייתה כל כך ארוכה עד שהספיקה לעשרה ימים במעמקים שבהם הוקלטו רק מים ותועדו באלבום מופלא. זה היה לפני שלוש שנים. היום, בהספק הנוכחי, מקליט פרושיאנטה לפחות שלושה אלבומים בכזה פרק זמן. שימו לב - האלבום החדש הוא הראשון מתוך שישה (!) שייצאו לו עד סוף השנה בלייבל רקורד-קולקשן, ובסך הכל, עם האלבום שיצא בסוף פברואר, נקבל השנה שבעה אלבומים של הבחור. יש אנשים שפשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן הפנוי שלהם. "כל יום שחולף הוא הפסד" הוא מודיע לנו בשיר "A Doubt" מהאלבום החדש, כאילו שלא שמנו לב שביום שהוא לא עושה תקליט, או עובד, הוא באולפן עם מרס וולטה או ג'וני קאש זצ"ל. וכשהוא עובד במשרה הרגילה שלו, הוא דופק כרטיס בנגינת גיטרה עבור הרד הוט צ'ילי פפרס, הלהקה שלו. תודה לאל שכשהוא מגיע הביתה הוא שם בצד את העבודה. את האלבום הביתי, הכמעט ספגני הזה, הקליט פרושיאנטה ביחד עם ג'וש קלינגהופר, והוא חוזר בו לשירים שנשמעים כמו סקיצות, בניגוד לאלבום הקודם והמופק "Shadows Collide with People", שבו שייף פרושיאנטה את המלודיות וגיבש סאונד מהוקצע ומפולפל. אם היה לאלבום של פרושיאנטה איזשהו סיכוי מסחרי, זה היה לאלבום ההוא. פרושיאנטה הוא מאלה שלא מטרידים את עצמם בכאלו סוגיות וזה כנראה גם קסמו. "הרצון למות" הוא ככל הנראה התאבדות מסחרית נוספת, אבל העובדה שכמעט כל השירים בו הם יפים ומלודיים מאוד גם ברמה הגולמית, הופכת אותו למשהו שיכול, יום אחד, עוד להציל חיים.

הפוליפוניק ספרי, "Together We're Heavy" (יוניברסל)

הרצון התמידי לתקוע פרח בשיער אינו חדש עבור הפוליפוניק ספרי. אפשר להאמין שכל אחד מ-25 ההיפים שמרכיבים אותה, היה במסע אסטרלי זה או אחר בסיקסטיז. יש להם גלימות לבנות, בוץ בשיער והרבה מאוד אהבה. כל כך הרבה שזה מחליא. לפעמים זה נשמע כמו תפילה לישו או לאושו או אופרת רוק של לויד וובר פוגשת את מרקורי רב ביום הדין. גם באלבום הקודם זה היה המצב, אבל אז היה להיט מדבק אחד בשם
"Soldier Girl" שהציל מעט את המצב והיה גם כמובן גימיק- 25 פריקים מזיעים בגלימות, ללא תחתונים. האלבום החדש לא מאוורר יותר - למרות ההתחלה המבטיחה, עם קטע מצוין וכמעט נטול מקהלות בשם
"We Sound Amazed", כשממשיכים מגלים שכמעט בכל פעם שפיסת מוזיקה מוצלחת מתנגנת, מגיעה ישר אחריה מקהלה עולצת ששוטפת את הכל בים של אהבה אירוויזיונית עם שיק ניו אייג'י. חבל. בעיקר בגלל שהמלודיות הן פופיות, קליטות ומוצלחות מאוד, והמוזיקה אפית, מורכבת ומלאה בכל טוב.
"Ensure Your Reservation" האינסטרומנטלי ממחיש שברגע שכלי המיתר נכנסים ואין מקהלה, זה פשוט קלאסי. גם בכל אחד מעשרת השירים באלבום, כמעט כל אחד מהם בן יותר מחמש דקות, יש שיאים דרמטיים מרשימים. אם טים דהלפטר (Tim DeLaughter), מנהיג הלהקה, היה מוותר אפילו בחלק קטן מהזמן על חלק מצבא הישע הווקאלי שמגבה אותו, גם במחיר אובדן הגימיק, ועל הדרך מתחיל לפתח גם רגשות אחרים מלבד אהבה, היה לזה סיכוי להיות קלאסיקה. לפעמים כל מה שצריך זה קצת פחות אהבה (וחברים).

The Bees, "Free The Bees" (הליקון)

הרצון להיות מגניבים הוא לא דבר חדש עבור הדבורים. ובכל זאת, זה לא פשוט להישאר חם במשך שנתיים, בעולם שבו אופנה מתחלפת בקצב. צריך למצוא את הדברים שתמיד נכון לעשות בכל מצב ותקופה, ולפעמים צריך לשלם. גם במחיר של מקוריות, וגם במחיר של כניסה למקום שבו נגמרת ההשפעה ומתחילה הגניבה, מהביטלס, מהבירדס ומעוד אלף להקות סיקסטיז עלומות.
בדבר אחד אין כלל ספק, מתישהו לפני שלוש שנים הייתה לביז גאנג'ה חזקה מאוד. כל כך חזקה עד שברגע שהם נכנסו לאולפן ההקלטות זה נגמר באקלקטיות קיצונית ומרעננת שעירבבה בין רגאיי, גרוב, טרופיקליה, פסיכדליה, אלקטרוניקה אוורירית ופופ סיקסטיז בריטי. יש אנשים, שכל מה שהם זוכרים מהקיץ של שנת 2002 זה דבורים. הסיפור של האלבום החדש מתחיל 40 שנים לפני אותו קיץ צורב, עת ישבו חבורות של היפים עם שיער פנים סבוך וג'וינט שמן בפה, וכתבו כמה מהמלודיות המושלמות שנכתבו אי פעם: שירי פופ קיציים, בלוז בריטי משובח, בלדות נאיביות ופסיכדליה מאתגרת. כל אותם צלילים נחטפו על ידי הדבורים, ומופיעים כעת באלבום מקורי וחדש שאפילו הוקלט באולפני אייבי רוד בשביל האותנטיות. הדבורים עקצו את נערי הפרחים.
לא צריך להיות ביולוג או אפילו בעל שמיעה חדה בשביל להבחין בחיפושיות ב-"This Is The Land", או בציפורים בקטע "Hourglass" (שנשמע גם קצת כמו הבטא-בנד). לכאורה יש באלבום הזה אוסף תקליטים שלם ומלא באוצרות, כזה שאמור לייצר את האלבום הכי מגניב של הקיץ, אבל זה לא באמת מתרחש. מהאלבום החדש של הביז ניתן היה ליצור אי.פי נחמד, אבל בתור אלבום שלם יש בו יותר מדי רגעים של חיוך סתמי. כזה ששולפים כששומעים בדיחה ממחוזרת. באגף הרטרו סיקסטיז יש לנו כבר את השינס המחוספסים, אול נייט רדיו המעושנים והקוראל הרעננים. לעומתם, הביז נראים קצת חסרי פנים.

A.C. Newman, "The Slow Wonder" (מטדור)

הרצון היחיד של איי סי ניומן הוא לכתוב שירים יפים. זה מצליח לו כל כך, שאחרי שלוש שמיעות אין סיכוי שבן אנוש עם זוג אוזניים תקינות לא ייפול על הריצפה ויצטרף ביחד עם מקהלת הפוליפוניק ספרי לאיזו תפילה, למי שזה לא יהיה, רק כדי שניומן יוציא תקליטים בקצב של ג'ון פרושיאנטה. את איי סי אתם אולי זוכרים כקארל ניומן, המנהיג הג'ינג'י שמאחורי הניו פורנוגרפרס, הלהקה שסיפקה גם את הפלא הווקאלי שנקרא נקו קייס. אלבום הבכורה של ניומן מוכיח שבמקרה של הניו פורנוגרפרס, סכום החלקים גדול יותר מהשלם, למען האמת הוא אפילו גדול יותר מסך כל הגניבות באלבום של הביז. ככה בדיוק כותבים שירי פאואר פופ או בלדות קורעות, עם כל הלב. באתר של ניומן השוו את אותם שירים לאלו שכתב פעם ריי דיוויס מהקינקס. דמיון אכן קיים בחלק מהקטעים, אבל חברי הטוב אלי עלה על רפרנס יותר מדויק: איי סי ניומן דומה לג'ייסון פולקנר, כישרון רוק-נ'-רול אבוד שהחל בג'ליפיש, עבר לגרייז, שר עבור בק ואייר, ועשה בסוף הניינטיז אלבום מצויין ונשכח עם נייג'ל גודריץ'. גם פולקנר וגם ניומן יודעים לזהות מלודיה טובה, למלא אותה באנרגיה המתאימה ולעטוף אותה, כשצריך, בעיבודים מתעתעים. אם אתם לא מכירים את פולקנר, זו הזדמנות טובה להשיג שני אלבומים מעולים במכה אחת קטנה ומוצדקת לחשבון הבנק (בינתיים אפשר רק דרך אמזון או החנות של מטדור). אמנם קצת יקר, אבל בכל זאת, שירים כמו "Miracle Drug",
"On The Table" או "Come Crash" שמופיעים בבכורה הניומנית, לא נכתבים כל יום, וצדק כלכלי צריך להיעשות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully