סת כהן פור קיוטי

הסחר התמידי בין השוליים לזרם המרכזי, שמתבטא בעיקר בגזילת הראשון על ידי השני, הגיע גם ללהקת האינדי-רוק Death Cab For Cutie, הודות לדמות צעירה מהאו-סי, העונה לשם סת כהן. ללא ספק, האו-סי עשתה לדת קאב, את מה שהפליימינג ליפס קיוו שבברלי הילס 90210 תעשה להם, כשהופיעו ב"פיץ פיט אפטר דארק", המועדון הבורגני של הסטודנטים בני ה-40.

בדומה לילדי אינדי רבים, דת קאב היא הלהקה האהובה על אדם ברודי, המגלם את סת כהן, שביקש מיוצרי הסדרה לדחוף את הלהקה בדרכים שונות, ואכן, כבר מהעונה הראשונה, דואג הבחור השנון להזכיר אותם בלי סוף.

כשסאמר, משאת נפשו הפופולרית של סת הכמעט מנודה, התבכיינה על המוזיקה שמנוגנת לו באוטו, הסתובב אליה סת בעצבנות וזרק משפט שהדהים אלפי חובבי מוזיקה אלטרנטיבית בעולם: "דו-נוט-נוק-דת-קאב!", וכשהלהקה הגיעה להתארח בתוכנית בעונה השנייה, זה כבר היה טבעי לחלוטין שהמשפט "את מגיעה היום להופעה של דת קאב?" התרוצץ בלי סוף במסדרונות התיכון. מגוחך כמה שזה עשה לי חשק לחזור לגיל 16 וללמוד בניו-פורט.

מכיוון שהאו-סי פופולרית יותר מלתבוע את מייקל ג'קסון, מכירות אלבומיהם הישנים של דת קאב החלו לעלות, והוציאו אותם מהביצה התומכת בה פעלו. בנוסף, הפוסטל סרוויס, פרוייקט הצד האלקטרוני והמצוין של סולן הלהקה בן גיברד, שיצא ב-2003, הצליח בהרבה מעבר למצופה, והפך לאלבום הנמכר ביותר של הלייבל סאב-פופ מאז "Bleach" של נירוואנה.

בעקבות ההצלחה, עזבה החמישייה מסיאטל את חברת התקליטים הקטנה בה הוציאה עד היום ארבעה אלבומים, אוסף ומספר אי-פיז, וחתמה באטלנטיק. מפחיד, כי מעבר לחברת תקליטים גדולה עלול להוביל לריכוך מוקצן, ולהקה כמו דת קאב, שגם ככה יצרה רוק-פופ קל לעיכול כבר מאלבומה השלישי, "The Photo Album", לא הייתה צריכה לעשות קפיצה גדולה מידי בכדי לרצות את בעלי ההון.

דת קאב תמיד הצטיינו בהפקה מלוטשת, בלדות מלודיות, טקסטים מעולים וחכמים ושירים קליטים, כשמעל להכל בולט קולו המדהים והנקי של גיברד, שאחרי שמתרגלים אליו, קשה לקחת ברצינות זמרים אחרים. אלבומם החדש, "Plans", מאופיין בכל אלו, רק עם צעד נוסף לכיוון הפופי.

בצורה מפתיעה, ההפקה נשארה בידיים של הלהקה, תחת אחריותו הבלעדית של כריס וואלה (לא, זו לא פרסומת סמויה, זה באמת השם שלו), שכמו תמיד, עשה עבודה מעולה. הריפים המשוננים של הגיטרות החשמליות כמעט ונעלמו, ערימות של קלידים נוספו, והאלבום כולו נמצא באווירה קלילה יחסית ליצירותיהם הקודמות. שיר כועס כמו "Styrofoam Plates" מ-"The Photo Album", לא תמצאו פה.

הסינגל, "Soul Meets Body", שונה לחלוטין משאר האלבום, והוא ללא ספק השיר הכי גרוע שדת קאב אי פעם הקליטו. עזבו גרוע, הוא זוועה. הבעיה אינה גלומה בעובדה שהוא קיצבי בהרבה מכל שאר השירים, אלא שהוא פשוט מנסה יותר מידי. מנסה להיות להיט, מנסה להתחנף ל-MTV, ובעל המילים הכי סתמיות שבן גיברד אי פעם כתב ("את השיר היחידי שאני רוצה לשמוע", נו באמת). כל כך התבאסתי שמצאתי את עצמי מזמזם דווקא אותו בתור לכספומט.

השאר כבר מוצלח בהרבה, "Marching Bands of Manhattan" פותח את האלבום עם אורגן כנסייתי ונגינה איטית שמדגישה את ההגשה המחוננת של גיברד; "Different Names for the Same Thing" מחקה רגעים של הפוסטל סרוויס בצורה מוצלחת; "Brothers on a Hotel Bed", אחד השירים החזקים באלבום, נכתב על ידי וואלה, והוא השיר הראשון של דת קאב שלגיברד לא הייתה יד בכתיבתו, והתוצאה מלנכולית ומרגשת; "I Will Follow You Into the Dark" הוא בלדה אקוסטית מקסימה, שמתעסקת במוות אפשרי של אהובה; ההתעסקות במלאך המוות ממשיכה ב-"What Sarah Said", בו מתואר זמן שלא זז בחדר ההמתנה של בית החולים. שרה מצידה, רק שתדעו, אמרה "שכשאהבה מסתכלת, מישהו מת", "ומי יסתכל עליך מת?", מוסיף גיברד.

בכל אלבום של דת קאב, מכניס גיברד איזושהי שורה או שיר בכדי להראות שהוא לא לגמרי לוזר, ולעיתים הוא נמצא גם בצד הפוגע. באלבומם הקודם, "Transatlanticism", היה זה "Tiny Vessels", שסיפר על סטוץ עם בחורה יפהפייה שלא עשתה לו כלום, בנוכחי, קיבלנו את "Someday You Will Be Loved", המספר על בחורה מעברו, שממנה חמק בבוקר, והשאיר פתק: "יום אחד עוד יאהבו אותך".

קמצוץ הגיטרות שצצות פה ושם מוכיחות שדת קאב פועלת טוב יותר כלהקת גיטרות, אך גם בלעדיהן הם יודעים ליצור מוזיקה שחודרת עמוק ללב. "Plans" יהפוך קרוב לוודאי לאלבום הכי נמכר של דת קאב פור קיוטי, גם אם לא מדובר באלבום הכי טוב או קומוניקטיבי שלהם עד היום. אדם ברודי בטח יהיה מרוצה, הרי סך הכל זהו אלבום מקסים, אך בסוף הוא יחזור, כמו כל המעריצים הוותיקים של הלהקה, לאלבומים הישנים. סת כהן מצידו, בתור תיכוניסט אמריקאי בגיל ההתבגרות, יחשוב שזהו האלבום הכי טוב של השנה.

דת קאב פור קיוטי, "Plans" (הד ארצי, Atlantic)