תן לי שלאגר

יש משהו מגוחך בחוקיות שתעשיית המוזיקה המקומית הגדירה לעצמה. נדמה שבשנתיים האחרונות הגיחה מהאולימפוס חבורת אלים צעירים עם שמי טלוויזיה, וכתבה עבורנו ספר חוקים ברור. מי שיפצח את הקוד, שכולל תחרויות, סטיילינג וכישורי סלבריטאיות חוץ-מוזיקליים, יוכל להיות גם זמר מצליח, בין אם הוא כשרוני או לא. זה מגוחך, כי מדהים להביט על תעשיית הפופ האמריקאית ולראות, על כל יתרונותיה ומגרעותיה, כיצד ספר החוקים שלה משתנה ללא הרף. כיצד שם אפשר לפעמים לשבור את כל המוסכמות ההגיוניות, וזו בעצם הדרך היחידה לעשות את זה.

קחו את Gnarls Barkley למשל. בקרוב מאד הצמד הזה עומד לחצות את קווי הגטו המוזיקלי בו הם מוכרים, ולעשות את פריצת השנה הכי מרתקת בתחום הפופ, ולהביא אותה בקרוסאובר חובק חובבי אלטרנטיב, סול, היפ-הופ ולהיטי מצעדים גם יחד. הם עומדים להיות שם כל כך חם ומוכר, שעד סוף 2006 יהיו מעטים שלא יכירו את הלהיט הגדול שלהם, "Crazy".

חלק אחד של נארלס בארקלי הוא דיינג'רמאוס. המפיק הכל כך לוהט הזה הפך לשם חם כחצי צמד ההארדקור-ראפ Dm & Gemini, יצר סביבו הייפ בינלאומי כששחרר את "האלבום האפור" - שהיה כולו מאש-אפ (פושר לטעמי) בין "האלבום השחור" של ג'יי-זי ל"אלבום הלבן" של הביטלס. בשנה שעברה החליף את דן דה אוטומייטור, כשהפך לצמוד של דיימון אלברן באלבום השני של פרוייקט הגורילז. במילים אחרות, מדובר בהרפתקן גרוב, אחד שלא שוקט על שמריו ומחפש בעקביות את המשימה המסקרנת הבאה.

הקול של נארלס בארקלי הוא קולו של סי-לו, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. כל שמי שמתעניין בהיפ-הופ אמריקאי יודע שסי-לו הוא אחד הכשרונות הגדולים והמקוריים של העשור האחרון. ראפר חכם ומתוחכם, הן מילולית והן כמבצע, זמר אר-אנ'-בי מחוספס וגוספלי, שכל מפיקי העל מפנקים אותו בביטים – מטימבלנד ועד הנפטונז. נכון שהוא זכה למכירות מעולות של תקליטיו והשתתף בכמה פרוייקטים שעשו מיליונים, אבל איך לעזאזל הוא עדיין לא פרץ את גבולות הקהילה ההיפ-הופית הרחבה, והפך לשם שגור בפי כל? סי-לו הוא הרבע הבולט של ה-Goodie Mob, להקת הארד-קור ראפ עם נשמה, האחות של אאוטקאסט מאטלנטה. הם והגודי מוב עברו דרך מקבילה, שכללה שיתופי פעולה ודמיון מוזיקלי, אבל הגודיז ראו את עצם הזנב של אנדרה 3000 וביג בוי מתרחקת מהם במעלה המצעדים, כשקשה להחליט מי מהם אחראי יותר להמצאת הדירטי-סאות המתוחכם והמוזיקלי של ההיפ-הופ.

במהלך הקריירה שלו הוא נתן הופעות אורח מעלפות. המוני אדם כבר נתקלו בו, התרגשו ממנו, אבל שמו עדיין נותר בצל, גם כשהוציא את שני אלבומי הסולו שלו, שהאחרון והאדיר מביניהם הציג אותו ככשרון המסנוור שהוא. דווקא עכשיו, כשהוא עומד להוציא את האלבום ההרפתקני ביותר של חייו, סי-לו עומד להיות השם החם שכל כך מגיע לו להיות. החיבור שלו עם דיינג'רמאוס עומד לנער את עץ ההיפ-הופ, וזה כבר מוכיח את עצמו בשטח. מאז ששחררו באופן לא רשמי את הסינגל "קרייזי" באמצע 2005, נארלס ברקלי הפכו לדיבור החזק דווקא בקרב חובבי אלטרנטיב. מגזין פיצ'פורקמדיה מפמפם אותם מאז והם הוזמנו כבר להופיע בפסטיבלי קואצ'לה ולולהפלוזה. באנגליה, בינתיים, "קרייזי", פיסת סול אפית המזכירה המנוני דיסקו גדולים מהחיים, הפכה ללהיט כשכיכבה בקמפיין טלוויזיוני של רדיו 1 של ה- BBC, וברור שהיא הולכת להיות גדולה הרבה יותר, תחדור לכל רשימת השמעה אפשרית ותהפוך את נארלס ברקלי לכוכבים הכי לא צפויים של 2006.

חומרים מהאלבום הצפוי בחודש מאי פוזרו באינטרנט, כנראה במתכוון. "ההפקה היא מתקדמת, אבל הסיבה היא רטרו" שר שם , והוא מנסח זאת טוב יותר מכל מבקר מוזיקה. דיינג'רמאוס מגוון בכל רצועה לא פחות מהזמר שלצידו - הוא נותן דרור לתופי די-ג'יי שדואו אכזריים, מלביש קצב ניו-ג'ק סווינג אלקטרוני ובוחר במפתיע בשיר של הוויולנט פמז כדי לעשות לו קאוור. עוד לא שמענו את התקליט כולו, אבל ברור כבר שנארלס בארקלי היא תצוגת תכלית אמיצה ונועזת של סי-לו ודיינג'רמאוס. חוקים נועדו...טוב, אתם יודעים את ההמשך, אבל אני כל כך נהנה ששני אלה הם מי שהפעם שוברים אותם.