ספטמבר השחור

זה כבר הפך לעניין שבשגרה לפתוח ביקורות על אלבומים של אאוטקאסט במשפט - "ססאמק, איך הם עשו את זה עוד פעם?" 14 שנה בעסק השחור הזה ושישה אלבומים, שהציון הנמוך ביותר שקיבל אחד מהם היה 4.5 (וגם זה בגלל שהוא היה הראשון).

שני היקומים האלו, ביג בוי ואנדרה נכנסו זה מכבר למקום בו הלהקות הגדולות - ואני מדבר על הכי גדולות בעולם - עושות מוזיקה. לא נראה שמישהו מהם הולך להתאבד בקרוב, אין כאן ריבים מתוקשרים, חזירים עפים בשמיים וגיטריסט שלא מדבר עם הסולן. יש כאן יותר מדי השראה. והרבה מאד קלאסיקות. יותר מרדיוהד, למשל. הרבה יותר מנירוונה, שלא לדבר על הצ'ילי פפרז.

העובדה, שכבר למעלה מעשור תעשייה שלמה מחכה עם מקלדות שלופות וציפיות מרקיעות שחקים לנפילה הקרבה, לא מדגדגת את קצה מקל הבילארד המוזהב של ביג בוי או את חפתיו של אנדרה. אאוטקאסט לא רואים אף אחד ממטר. רק את התקליט הבא. לפי הרמזים העבים השתולים באלבום החדש, גם זה הולך להשתנות בקרוב.

"Mighty O" - השיר הראשון הוא אולי השיר הכי חשוב באלבום ואאוטקאסט יודעים את זה יותר טוב מכם. במסורת המפוארת של שירים ראשונים, גם כאן אאוטקאסט סוגרים את כל הדיבור המלוכלך הרלבנטי לתקופה, על ההתחלה. דברו כמה שאתם רוצים, אנחנו עושים מוזיקה וכסף מזה. וכן, אנחנו עדיין עושים שירים ביחד ומה אתם עשיתם לאחרונה מלבד לזיין את המוח על כך שאנחנו לא מדברים? את זה הם אומרים על ביט שנשמע רכבת דרומית, שיצאה מארץ עוץ דרך שדה חמניות - שנייה לפני קמילתן - ללא מסילה מונעת. רק על הגרוב והכינורות, ישר לתוך האוזן, וגם שם היא לא מפסיקה. מצחיק, אבל רק לאחר שביג בוי נכנס אחרי הפזמון, קולטים שזה השיר המשותף הראשון של השניים שלהם מאז "The Whole World", שליווה את האוסף שלהם. יא אללה איך הזמן עובר. תחזיקו חזק, הם אולי מדברים על הסוף, אבל בינתיים זו רק ההתחלה.

Peaches" feat Sleepy Brown & Scar" - הדהודו של הסנייר, קלידי הפסנתר ופזמון הסליפי בראון, הופכים את שיר הסולו הראשון של ביג בוי לאחד כזה שכיף לזכור אותו כשאתה לבד. " But I Got to Hustle for the Kids" הוא משפט שיכול לתת מוטיבציה שנייה לפני שיוצאים לקרוע את העיר ולקבל לפנים הפתעת אפרסק בסוף הערב. אז תשימו את השיר הזה ותלטפו. נעים. הכי נעים. בחיים לא חשבתי שאגיד את זה על ביג בוי. יש עדיין הפתעות בחיים האלה ואנחנו כולה בשיר השני.

"Idelwild Blue" - לאנדרה לא צריך לדאוג. מאז הנדריקס לא היה אחד שהופך את כל העבודה הקשה הזו של להביא קלאסיקות, למשהו שנשמע קל כל כך. לגמרי לבד על כל הכלים, עם עזרה מנגן מפוחית, אנדרה עושה את הבלוז הכי פאנקי שעשה ואפשר לשמוע את החיוך העצוב שלו עד לכאן. אפילו התינוקות מקבלים את הבלוז. אנדרה, גבר יפה תואר בן 31 עדיין זוכר איך זה הרגיש. עכשיו תורנו.

N2U" feat Khujo Goodie" - זה הולך לעצבן כמה בחורות ולהדליק אחרות אבל זה נשמע בערך ככה: "אנ'לא מחפש חברה/ רוצה רק רוצה להיכנס לתוכך". ככה נשמע פזמון מנצח, יא חביבי. ביג בוי ממשיך את הפאנק-פאנקדליק הזה, כאילו רוחו הטרודה ורווית האסיד של ג. קלינטון מנשבת בקרבו ומעוררת בו תחושות נשמה, שעדיין לא שמענו ממנו. והאיש עוד מגדל פיטבולים למכירה. אללה יסתור. העובדה שסליפי בראון ואורגנייזד נויז נמצאים שם, עוזרת להפוך אותו לאחד השירים הגדולים של אאוטקאסט אי פעם. חשבתם שאנדרה זה המוכשר, צדקתם. עכשיו תקשיבו ל"ספיקרבוקס" ואחר כך לשירים שלו כאן ותבינו שמדובר בשניים. כמה פעמים הם צריכים להגיד את זה?

Morris Brown" feat Scar & Sleepy Brown" - לא ג'יימס, בובי, רוני ואפילו לא סליפי. מוריס. זה השם. פעם קראו לזה "פצצות על בגדד", "היי יה" או כל טורפדו אחר שעולה בראשכם, מהקורפוס המפואר של השניים, שעדיין לא ברור איך הם הופכים ללהיטים. קצב. והיכולת לשבת עליו כמו שלא ישבת מעולם. אין מקום לנוחות מרדימה. אאוטקאסט אוהבים את זה אחרת, במיוחד כשהם ביחד.

"Chronomentrophobia" - הפחד מהזמן. הנה אחד שלא ציפינו לו, ופגע בומבה. כולם מפחדים מהזמן. אנדרה אוהב לעשות איתו מאסטרפיס. "aint got no time left i got to funk you now" . הפלא ופלא, אבל הוא מזכיר כאן, גם אם במשך פחות משתי דקות, מי האמ.סי הכי רוצח בעסק הזה. וואו. יסלח ק. קוביין, אבל אנדריי הוא היחיד שיכל ללבוש שמלה סגולה, פאת אנדי וורהול ולדבר מלוכלך באופן שיגרום לדי.אמ.אקס להישמע כמו כלב מייבב, ועוד לצאת מזה הכי גבר שיש. פאק, הוא אפילו זורק את פרינס לפינה כשהוא שר לפני הפלואו. עוד הפעם.

The Train" feat Sleepy Brown & Scar" - פעם שלישית גלידה? גיהנום לא. ביג בוי מביא ברוב הוד והדר את השיר הכי טוב של אאוטקסט מאז "אקווימיני". כן, יותר טוב מ-"So Fresh So Clean". מי מכם שזוכר את "רכבת ההפתעות" ידע שבקרון האחרון היו שני יצורים קטנים עם כובע גדול. הכחול והאדום. הם בלטו במוזרות שלהם ובקיצוניות מעשיהם. סיטאר, פזמון וסיפור מובא היטיב על כל מה שקרה עד עכשיו ואם זה לא סוף הדרך, אז באמת אין מקום כזה. בפעם השנייה אתם עלולים לבכות. זה נורמלי.

"Life Is Like A Musical" - הו כן, בטח. אם אתה יודע לעשות את החיים אז למה לא לשיר אותם? "אל תתנו להם לשנות אותנו" הוא מבקש יפה. "מניאק מי רוצה שתשתנו" אני אומר לו בתשובה, ומישהו ברחוב מסתכל עלי לראות עד כמה אני רציני. אני נזכר שאין טעם לדבר אל אאוטקאסט, אלא רק להקשיב. אנדריי נמצא כאן לבד ונותן את הצד שלו לסוף הזה, ששורה על כל האלבום המושלם הזה.

Hollywood Divorce" feat Lil' Wayne & Snoop Dogg" - הנה בא השני ברשימת השירים החדשים בטופ 10 של אאוטקסט. אנדרה רקח כאן ביט מהחלומות, סופות חול רחוקות מרחיקות את איש החול ומזרזות את בואה של חולית, הבחורה הכי יפה מהחלומות שהתיישבה לאנדרה על הפסנתר, כשכתב את השיר הזה. היא בטוח הייתה שם בפזמון. זה עליה. התהילה. כמה חמקמקה וכמה קל ליפול במרדף אחריה. ליל' ווין, אחד שכבר התחיל להתרגל אליה, קיבל כאן את הזדמנות חייו ופותח את השיר כמו מאדרפאקר. סנופ סוגר אותו בלי הרבה בעיות. במילותיו של גיל ראסטה - צמרמורות רסטות, צמרמורות.

Call The Law" feat Janelle Monae" - איזה מאמא הז'נל הזו. עם כזה שם וכאלו ריאות איך אפשר שלא. עיניים זריזות, שרואות הכל; אצבעות עצבניות המונעות מגירוד תחושת הנקם, כשבעלך הוא זמר מצליח במועדון השחור היחידי באזור. אל תתנו לילדותיות בקול הפזמון שלה להטעות אתכם, אתן ממש לא רוצות להתעסק עם רוסטר - דמות שביג בוי מגלם - כשזורה באזור.

"Bugface" - למעט ליין הקלבינט, אין כאן משהו שעוד לא שמענו. נו, לפעמים צריכים גם כאלו. במיוחד כשזה הכי פאנקדליק שיש והילדים של ביג בוי נותנים פה בווייב. פסיכדליה עתידנית. באמבו פאטון, תזכרו את השם. הילדים שלכם ימותו עליו.

"Makes No Sense At All" - שם השיר היה יכול להיות יופי של ביקורת על האלבום הזה. אנדרה, חזק בדמות של פרסוויל, נגן הפסנתר המחונן והרגיש, עושה לראשונה דו-וופ נונסנס וזה נשמע כאילו פיטר סלרס נדחף שם בין כל כמויות ההשראה של הבחור. פעם ראשונה בים וכבר מציל את החיים של האנשים. יא אללה איתו.

In Your Dreams" feat Killer Mike & Janelle Monae" - כל אלבום קלאסי באמת חייב את הרגעים האלה להרפיה. לא מלאה חלילה, אבל במידה שמשאירה מקום לאוויר הדחוס ממילא, שנוצר מרצף שירים מעולים. די דומה לבאגפייס, ושוב סליפי מציל כאן את העניינים, לאחר שקילר מייק, החתמה של ביג בוי, ממאן לפרוע את השטרות שהשקיעו בו. אפשר לעבור, אפשר להישאר ואפשר לעשות הכל. גם סתם שירים, למה לא בעצם?

"PJ & Rooster" - "אף אחד לא אוהב את הסטייל שלי". כן, בטח. מסוג השירים שגורמים לך לתהות, האם באמת לא היה שווה להיוולד בתחילת המאה הקודמת ולקבל את כל עליצות שנות השלושים הזו לפנים. הלכו שם בלאגנים. הרבה מהחומרים שהופכים את חווית השירותים במסיבות לגיהנום תל אביבי היו עוד חוקיים. אופיום גם. לאנשים לא היה זמן לעשות כסף כי לא היה דבר כזה, אבל כיף, כמה שיותר.

Mutron Angel" feat Whild Peach" - עוד מסורת אאוטקסטית שמתגשמת כאן - שירי קינה-צלילה-סטלה. ושוב, פאנקדליק יכולים להסתכל על הילדים משחקים ולהיות מרוצים. אימא'לה. ועכשיו תסלחו לי, אני הולך לחפש את ווילד פיץ' שתעשה קצת נעים בשעות האלו, שאין מה לשמוע בהן. תגידו יפה שלום לביג בוי. אנדרה יקח אתכם לסוף הדרך בזמן שעוד נותר לנו לפני שנחזור להתחלה.

Greatest Show On Earth" feat Macy Gray" - אתה מגיע הביתה. היא אומרת לך "חכה שנייה". "רק לא להירדם" אתה חושב בקול, רק שלא תלך כשתצא מהמקום הזה, שבנות הולכות ומשאירות שובל ספיקות אצל בנים. שלא יבוא עוד הבוקר, שיתחיל כבר. ראית אותה מלא פעמים, אף פעם לא דיברתם, היא לא הסטייל שלך ואתה בטח לא מעניין אותה. אבל לילה אחד היה כזה משעמם, שהתחלתם לדבר ולדבר אחד עם השנייה. דרינק חמישי והיא אומרת חכה שנייה. ההצגה הכי גדולה ברגע הזה של כדור הארץ יכולה להתחיל עוד שנייה. אם תחכה. אפשר להעביר שתי תקופות חיים במצב הזה. חכה שנייה. איזה באסה מופלאה של משפט. אחלה שיר לשמוע תוך כדי.

"When I Look In Your Eyes" - בפסקול של סרט שחור אחר, "מו' בטר בלוז", ווסלי סנייפס (!!) ודנזל וושינגטון שרים שמה שהעולם אינו זקוק לו, זה עוד שיר אהבה אחד. הם טעו. יש מקום לעוד שיר אהבה מטופש, כמו להביט למישהי בעיניים ולעשות מזה משהו שגורם לאנשים להרגיש מטופשים מאושר.

"Dyin' To Live" - אל תמות עדיין, בחיאת, לפחות תראה שיש גאון אחד שהצליח לחיות ולצאת מזה בכבוד אחרי גיל שלושים. והבלוז המדהים הזה הוא רק אקספוזיציה לקטע המסיים.

"A Bad Note" - מי שאמון על הדרך האאוטקאסטית, יודע שאת הדברים הטובים באמת הם שומרים לסוף. שם טמון צליל הטירוף של האלבום הבא; משם מתחילים הדברים החדשים. לאור הצלילה המכשפת ומעט מפחידה הזו, והעובדה שהם לא הפסיקו לדבר על סוף, לא ברור מה טעמה של התקווה. אה באד נוט? אה גוד סונג. הייתם גדולים. אפשר עוד?