מריומה

תואיל הגברת גילה אלמגור, כלת פרס ישראל, לשמור את פרצופה הצדקני ליענק'לה אגמון, ותניח לנו לעשות חיים משוגעים עם חנה לסלאו. שכן האמת צריכה להיאמר: לסלאו, בשבתה כנעמי שחר, ראויה לשלשל לכיסה לא פחות מאשר פרס מפעל חיים. דמותה הווירטואוזית בסדרה "השיר שלנו" מהווה סינתזה מושלמת בין התחנות השונות בחייה ולפיכך גם נקודת שיא בקריירה הכה ישראלית של לסלאו, שתחילתה בלהקה צבאית, המשכה בסרטי בורקס ומופעי בידור לוועדי עובדים, ודמדומיה באזורי הטראש, כולל זוגיות עם איש העסקים בני בלוך, ראיונות עם גיל ריבה ובילויים ליליים עם אהרוני במועדונים. כך שעם כל הכבוד לרנסנס המאוחר אצל היפשושיות ואצל עמוס גיתאי, נדמה כי דווקא על סט "השיר שלנו" השלימה לסלאו מהלך אבולוציוני, בזכות ליהוק שעושה שילוב מושלם בין כישוריה הקומיים של לסלאו לבין דמותה האמיתית.

יקום האדם שלא הזיל דמעות אושר במהלך שיחת הטלפון של נעמי שחר עם עמותת אל-סם, כשניסתה לברר כמה זמן בדיוק נמשכת השפעתו של MDMA נקי. שכן נעמי שחר - על גופה הלווייתני, רגליה החטובות, פרצוף הבוטוקס שלה, חליפות הנמר, חמוקיה המתפרצים, נער השעשועים הקולומביאני וארוחות השחיתות ביוקוזונה – היא מעין קריקטורה של לסלאו עצמה. מין דיווה מהגיהנום. סבתא-זאפטה דלוקה. כשהיא מביאה לפיטוריה של המלצרית הפרענקית, כשהיא משלחת את קלאודיו בקריאת "פורפאבור", כשהיא עושה קומבינות על גב הילדה, נעמי שחר היא גילום מרהיב של פרחיות פולנית במיטבה - נובורישית, וולגרית, חמדנית, דורסנית וגזענית.

מספיק להעמיד מולה את יסמין אקריש – המגולמת ב"מיכאלה" על ידי חני נחמיאס - כדי להבין את ההבדל כולו. שתיהן נשים משומשות בגיל הבלות, שתיהן מתוסכלות מינית, מתרפקות על ימי הזוהר שחלפו, מנסות להילחם בקילוגרמים העודפים ולחיות את חייהן דרך בנותיהן הכוסיות. אלא שבשעה שהגברת אקריש היא סחבה תבוסתנית, בכיינית ופאתטית, סמרטוט רצפה של בעלה האביוסיבי והורסת מסיבות כפייתית, הרי שנעמי שחר היא המסיבה עצמה. אף אחד לא יכול עליה. היא ממזרתה, תחמנית, שופעת ביטחון עצמי, פצצת אנרגיה, מצילה כל ערב מת, והיא גם מדברת על עצמה בגוף שלישי. דמותה של נעמי שחר היא לא רק אינסטנט-קאלט טלוויזיוני מן המעלה הראשונה, אלא אחד מאותם מקרים נדירים בהם מתייצב האדם הנכון בדיוק בזמן ובמקום הנכונים. לתשומת לבה של ועדת הפרס.