"Oracular Spectacular", אלבום הבכורה של הצמד הברוקלינאי MGMT (באחד הפורומים אמרו שפעם ביטאו את זה "מנג'מנט", אבל היום מותר כבר להסתפק בראשי התיבות), נפתח בסינגל המוביל מתוכו, "Time to Pretend", שיצא לראשונה ב-2005 ב"Time to Pretend EP". בימינו צריך להיות ממש טיפש או חסר מודעות כדי לחיות את קלישאת חיי הרוקנרול ברצינות. אם אתה לא נערת ווייט-טראש שכיכבה על שערי מגזינים לפני שלמדה את לוח הכפל, כמו בריטני, כנראה שלא תוכל באמת לעשות את זה. תרומתם של מגמט לסוגייה היא המנון פופ על קלישאת חיי הרוקנרול, בה הם מצהירים שלמרות שיהיה קשה לעזוב את הבית ולנטוש את ההורים, החברים והכלב, לטובת חיי הכוכבות, אין להם ברירה. איזו אלטרנטיבה כבר יש? לקום כל בוקר ולנסוע לעבודה במשרד? גורלם הוא לעבור לפריז, לעשות הרואין ולהתחתן עם דוגמניות.
אחר כך הדוגמניות יילדו להם תינוקות, הם יתגרשו והם ימצאו דוגמניות אחרות במקומן. גורלם הוא לחיות מהר, למות צעירים ולעשות מלא כסף. בסוף הם ייחנקו על הקיא של עצמם וזה הכל. את הדרמה המצחיקה הזאת משלים הקליפ השבטי המעולה שמעניק להחלטה לחיות חיי רוקנרול נופך של ציווי גורלי הלקוח מהמיתולוגיה היוונית.
אם הטקסט הזה היה מלווה במוזיקה ספיינל טאפית מתבקשת, משהו כמו The Darkness, כנראה שזה היה סתם שיר מצחיק. אבל היות ומגמט בחרו ללוות את הטקסט הפרודי הזה בפופ פסיכדלי בומבסטי ונוצץ השרוי בשמיכת סינתים עוטפת, הפאתוס של כל העניין נהיה די מרגש. וכשמתרגשים מתחילים לחשוב. אני, לדוגמה, חשבתי שאולי השיר הזה מדבר לא רק על התרמית הגדולה של קלישאת הרוקנרול, אלא גם על התהליך הכואב של ההתבגרות והצורך להיפרד מחלומות הילדות לטובת החיים האמיתיים.
יאפ, העניין עם המגמט האלה הוא שהם גם מצחיקים וגם רציניים, הם גם דאנסיים וגם פסיכדליים, הם עושים רטרו לשלושה עשורים בו זמנית ומושפעים מעשרים ז'אנרים היסטוריים לפחות. הם יומרניים אך קלילים, כיפיים אך עמוקים, וגם מלודיים ולהיטיים. הם צבעוניים כמו קטלוג של אמריקן אפארל ומה שהופך אותם לחשודים שבעתיים זאת העובדה שיש להם סולן יפיוף עם תספורת.
אל תפספס
יורים לכל הכיוונים
בן גולדוואסר ואנדרו ואן ווינגרדן, הם מגמט, התנסו בכמה סגנונות מוזיקליים עד שהחליטו שלא חייבים להחליט ואפשר כל רגע להשתנות. בייחוד כשיש לך גב של חברת תקליטים גדולה. כדי לעזור להם לממש את פנטזיית הפופ הנזיל שלהם, סוני שלחו להם לאולפן את דייב פרידמן - הג'ף לין של הרוק האמריקאי האלטרנטיבי. שיאו של פרידמן כמפיק חדשן היה בסוף העשור הקודם ותחילת הנוכחי, אז הוא רקח מטעמים גרנדיוזים מאלבומים של מרקורי רב, פליימינג ליפס וספרקלהורס. פרידמן הוציא את הרוק האמריקאי האלטרנטיבי מהתקיעות שלו בעזרת פרספקטיבה מוזיקלית רחבה, האומץ לדחוף לתקליט אחד פאתוס, פסיכדליה, חומות סאונד, תזמורים קלאסיים וצפצופים אלקטרוניים, והכשרון לדעת בדיוק מתי האלבום נזקק למה.
גם אם פרידמן הוא כבר לא ממש מפיק קאטינג דאג', הוא לגמרי האיש המתאים למשימה. וגם אם המטרות המוזיקליות של מגמט הן פחות רומנטיות מאלו של הלהקות שפרידמן הפיק בזמנו, המיומנויות שלו תפורות עליהם. אני מניחה שהנזילות הסגנונית של מגמט נשמעת טבעית לבני דורם, אבל עבור מי שמכיר יותר מדי טוב את ההיסטוריה של הפופ, הם לא תמיד קוהרנטים. התקליט הזה עושה לי הרגשה שקל מאוד לפרק אותו לגורמים, אבל די קשה לחבר אותו בחזרה. אני יודעת מאיזה מצרכים הוא בנוי, אבל לא בהכרח מבינה למה הוחלט להשתמש בהם. אני מנחשת שללא ההכוונה של פרידמן, התחושה הזאת הייתה הרבה יותר חריפה.
אפשר למקם את מגמט בכמה מקומות על מפת הפופ. טבעי לשייך אותם לכל להקות ההיפסטרז הניו יורקיות הפועלות מתחילת העשור. אפשר לספח אותם לגל של להקות אלקטרו-קרוסאובר, שנלחמות על הרלוונטיות שלהן בשנים הראשונות שלאחר מות האלקטרוקלאש ומנסות להתבלט בתקופה שבה מועדונים משעממים אותנו לא פחות מאשר הופעות חיות, אם לא יותר. ואפשר גם לראותם כממשיכי דרכם של אשפי הקונצים הפוסט-מודרניים של הניינטיז: בק, Air ודאפט פאנק.
כיום תעלולי המיקס-אנד-מאץ' של העשור הקודם נשמעים כמו משחק ילדים פרימיטיבי ולעומתם מגמט באמת יורים לכל הכיוונים. מזל שלא באמת צריך להכיר את להקת הסבנטיז Electric Eels כדי ליהנות ממשפט פיתוי כמו "הממי אותי כמו צלופח מחושמל", אותו מפלצט הבחורצ'יק עם השיער המגניב בקטע אלקטרו-Fאנק בסנגון הסיזר סיסטרס ("Electric Feel"). זה, כמובן, רק פן אחד של העניין. "Weekend Wars" נשמע כמו מיק ג'אגר שר שיר של Air מתקופת הפרוג שלהם. חוץ מזה יש פה סינתפופ אייטיזי ("Kids" שמזכיר לי קטע של The Knife), בריטרוק אקוסטי גלאמי ("Pieces of What"), דיסקו, ניו ווייב, ארט-רוק סבנטיזי, מה שתרצו.
משחקים אותה מסטולים
ברור שמגמט משתעשעים. הם משחקים אותה מסטולים, רוחניים בלירה ומצהירים שהם מתעניינים במיסטיקה ופאגאניזם באותה נימה שמישהו אחר מספר שהוא עוקב באדיקות אחרי "הדוגמניות". מגמט שייכים לדור שבכלל לא יודע שפעם מישהו היה צריך לנפץ את החומות המפרידות בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, או שפעם חובבי ניו אייג', אמנים, קלאברים, סטלנים, מאזיני מצעדים וחנונים של רוק מתקדם לא היו נרדמים מול אותו בלוג. וגם אם הם יודעים, הם מעדיפים שתחשבו שהם לא.
השאלה היא האם, ועד כמה, מה שמגמט עושים מעניין גם מעבר לשעשוע ולערך האסתטי העכשווי שלו. מגזין ה"רולינג סטון", שהכניס אותם לרשימת הלהקות שכדאי לשים לב אליהן ב-2008, הגדיר אותם כ"קונדסונים שובבים". הביוגרפיה הרשמית שלהם, לעומת זאת, לא מהססת להצהיר ביומרנות שמגמט מאמינים ששיר-בדיחה יכול להיות עצוב, עמוק ומצחיק באותו זמן. הם אומרים שהם רק מעמידים פנים שהם כוכבים, אבל המוזיקה שלהם נשמעת כאילו הם גם קצת מאמינים בזה. וזה בדיוק מה שמציל אותם מציניות מוחלטת והופך את האלבום שלהם מסתם מגניב ליפה.
מגמט, "Oracular Spectacular" (אן.אמ.סי)
*האלבום יצא בארץ רק בתחילת מאי