חווה אלברשטיין תמיד הייתה הגדולה מכולן, כזו שבוודאות הייתה מקבלת את פרס ישראל אלמלא החשש שתזרוק אותו ישר בין העיניים של אהוד אולמרט. תרומתה למוזיקה הישראלית מעולם לא הייתה סוד, אלא שבשנים האחרונות התרחש שינוי משמעותי במעמדה, שינוי שבסופו של דבר הוביל לשבירת הקרח של אלברשטיין עם הקהל הישראלי וחזרתה לסיבוב הופעות גדול, מתוקשר ומרגש. את השינוי הנ"ל הוביל דווקא הציבור הצעיר והאלטרנטיבי, שהצליח להשמיט את חומות הניכור בינו לבין אלברשטיין, כיוון שבסופו של דבר רובו אוחז באותן דעות בנושאים בהם אלברשטיין מקפידה להתבטא בשיריה (מכוכב נולד ועד עובדים זרים). בנוסף, המלחמה של אלברשטיין בנוסטלגיה של עצמה עוררה הזדהות עם דרכה הכמעט-בדלנית, בניגוד למקצועני ההתרפקות למיניהם השולטים במיינסטרים הישראלי.
אך דווקא בשל החיבור המחודש של אלברשטיין לישראליות, מאכזב לראות שהיא עדיין לא מצאה את מקומה בעידן המוזיקלי הנוכחי. "טבע האדם" הוא אלבום האולפן השלישי ברציפות של "שירים אקטואליים" (כלומר, ללא יצירות היידיש ושירי הילדים המופלאים שלה) שמפיל את אלברשטיין יחד עם שותפה המוזיקלי (הפעם זהו אבי לייבוביץ', ב"קוקוס" היה זה עובד אפרת) למלכודת השלווה והרוגע, שבקלות מצטברים לתחושת שעמום מטרידה. וזאת, דווקא כשהטקסטים של נדב לויתן הולכים ומתחדדים מאלבום לאלבום, נוגעים בעצבים הרגישים בהן אמורה טרובדורית כמו אלברשטיין לטפל. מהזיוף שבאמנות מודרנית ("הכל שירה") ועד הנושא החביב עליה בשנים האחרונות, היחס לעובדים הזרים ("זקן עברי" הענק) לויתן מבין את משקל המילים כשהן יוצאות מפיה של אלברשטיין, ומקפיד על קשת של מצבים ורגשות שהופכים את "טבע האדם" לרלוונטי טקסטואלית יותר מרוב אלבומי התקופה (יוצא מן הכלל לרעה כאן הוא "לילה בשוק האירופי", שהוא תיאור זקן ומעט אוריינטליסטי של נוער בשנת 2008. לא מתאים למגניבה שבוותיקות השבט). אלא שמוזיקלית, אלברשטיין עוד לא מצאה את הפרשן שיתאים את שירתה הצלולה מתמיד לרלוונטיות הטקסטים.
לייבוביץ' לוקח את אלברשטיין לעמדת זמרת הג'אז הקלאסית. זה כיוון סביר, אבל איטיות השירים נשמעות כאילו אלברשטיין מהססת אם מלקפוץ לעומק. ממעמדה בקרב מוזיקאים צעירים, ממש מתבקש מהלך דומה לזה שביצע ג'ק וייט עם לורטה לין לפני ארבע שנים באלבום "van lear rose". אמנם גם בלי שיתוף פעולה דומה מקומה של אלברשטיין בנצח מובטח למדי, וגם "טבע האדם" הוא אלבום חביב בסך הכל. אלא שלדור העכשווי, זה שנושא את אלברשטיין על כפיו, מגיע להתרגש ממנה לפחות עוד פעם אחת בזמן אמת, והפעם זה פשוט לא קורה.
חווה אלברשטיין, "טבע האדם", NMC
נקודת מפגש
"אין קנאי כחוזר בתשובה" זה האיום שמרחף מעל אלבומו של שולי רנד. גם הסלידה מהאימוץ החילוני של "אושפיזין", סרטו של רנד, לא תרם לנקודת המוצא של "נקודה טובה". אבל כמו מול "המשורר", איתו התווכח רנד עד מכות על דמותו החדשה, וכמו שירו "בן מלך עשוי אבנים טובות" (שגם הוא עוסק במאבק נפשי באלו שלא קיבלו את אורח חייו), קשה שלא להתמסר לרנד: הכנות והחיוך שבשיריו ממיסים את שרירי ההתרסה ומגלים את אחד האלבומים היפים של השנה, יצירה גדולה של כאב והתרגשות. רנד לא פוחד לכבס את הלכלוך שלו מול הקהל ("אייכה", "רפא-אל"), מתוך ביטחון עצום בסופה של הדרך. הוא צולל לאותה בריכה שמלווה את צילומי חוברת האלבום מתוך ידיעה שיבש הוא לא ייצא ממנה, אך בהחלט נקי יותר. במובן הזה, אין שום הבדל בין רנד לכל אמן חילוני אחר, שרואה במוזיקה מוצא ודרך להיטהרות מהשדים שרודפים אותו. בניגוד לשירים המושפעים מתרבות הניו-אייג' (או למוזיקה ממעמקי השטחים נוסח סיני תור ואהרון רזאל), ההתעקשות של רנד להציג את הקירות מברזל בהם הוא נתקע בדרך למעלה הופכת אותו לאותנטי, גם למי שלא ממש מדלג על פיתות בפסח.
להישג של "נקודה טובה" תורמים העברית הבלתי רגילה של רנד וירטואוזיות של ביטויי קודש לייט מהמדריך למתפלל החילוני וביטויים ישירים ("כדור שחור מתפוצץ אצלי בבטן/רפאל אחי בוכה מפורק אצלי על הכתף") שהופכים כל שיר לרכבת הרים לשונית. לידו, כל משחק מילים של אריק ברמן נשמע כמו תשחץ במעריב לנוער. שמוליק דניאל עיבד והפיק מצוין את דמות הרוכב הבודד של רנד, ובסופו של דבר אולי "אין קנאי כחוזר בתשובה" ומסתבר גם שאין מוזיקאים טובים יותר ממנו.
שולי רנד, "נקודה טובה", הוצאה עצמית
עולם אמיץ חדש
דני רובס הוא לא טרובדור וגם לא חוזר בתשובה שרוף אמונה, והסיכוי שיהיה אחד מהם די אפסי. אבל לפני כמה שבועות, בהופעת ההשקה לאלבומו החדש והיפה ובין הבדיחות האינסופיות שלו, הוא הראה שלהיות דני רובס זה בכלל לא נורא. "משהו חדש מתחיל" מלא בהומור עצמי מפוכח ונאה של זמר חסר מזל, שנתקע בין העידן הנוכחי של קבלת העבר לבין התיעוב לאייטיז הישראלי, וחבל. כמאמר הקלישאה האזינו בלי דעות קדומות.
דני רובס, "משהו חדש מתחיל", עננה