השואו של המונוטוניקס תמיד היה יותר חשוב מהמוזיקה שלהם. גם אמש בגני התערוכה, ההרכב של עמי שלו לא עמד על במה אלא התחכך בקהל שהריח מקרוב את בית השחי שלו בזמן שיונתן גת מבעיר פידבקים לאוויר. בתמורה, מספר אנשים שהעדיפו לא ללכת למדונה קיבלו טבעת זהב משלהם סביב הלהקה, כולל לפחות שתי התרסקויות של שלו על הרצפה בעודו מנסה לתופף מעל ראשיהם של הצופים.
אבל מופע החימום של המונוטוניקס אמש הדגים את הסכנה שיש בפרפורמנס שעולה על גדותיו. מרגע לרגע השירים של שלו, גת ופרשטמן נבלעו בתוך המשחק של הלהקה והפכו את המוזיקה למין הד רקע שהפך את הרוקנרול לתיאטרון, שבו יש שחקנים ומאחוריהם מוזיקת רקע. למוזיקה הזו יש תפקיד, אבל היא משנית למשחק - ובמלכודת הזו אסור למונוטוניקס ליפול. אחת הסיבות לכך, היא שבסופו של דבר החוויה של מופע שרוצה ללכת ולגדול היא להגיע גם לקהל שהיכרות עמוקה עם נקודות החן בגבו החשוף של שלו היא לא כוס העראק שלו. ההופעות החיות הביאו אותם רחוק, אך בסופו של דבר המוזיקה היא זו שתשאיר אותם במעמד אליו הגיעו (אלבום שיוצא עכשיו בלייבל Drag City). בהופעה שקשה להבדיל בה בין קטע לקטע רק כי מפלס הבירות עלה על גדותיו, המונוטוניקס אולי נתנו עוד יום עבודה מצוין, רק חבל שהשירים שלהם נשארו בבית.
(עינב שיף)
הסיפור של דינוזאור ג'וניור הפוך לחלוטין. מדובר בשלישיית אוטיסטים בימתית עם כשרון נדיר לפיצוח לבבות באמצעות צנטריפוגות מבהילות של דיסטורשן. כמו בהופעתם בישראל לפני שנה וחצי, ג'יי מאסקיס, לו בארלו ומרף היו הפקידים האפורים של הרוקנרול; אלו שבאים לעבודה ומתחננים שחלום הפרנסה ממוזיקה לא ייגמר לעולם כדי שלא יצטרכו להתחיל להכיר בחורות באינטרנט. וזה שוב הצליח להם.
מסביב, הקהל הישראלי שוב לא ידע איך לעכל את מאסת הרעש שמביא איתו הקאבר ל-"Just Like Heaven" והגיב באיפוק מרשים (לידי צעקו לעבר הבמה "תרדו כבר"), אבל לו בארלו נהם את ה- "You!!!" שכתב רוברט סמית' כדי לדבר עם המעריצים המעטים שהגיעו לחלוק כבוד ללהקה שהפכה את נקמת היורמים מקלישאת סרט קיץ למציאות עצמה. בארלו נובח שם כי הוא מבין שה- "You" של ג'וניור, בשונה מזה של הקיור, פונה לאישה שלא קיימת, פשוט כי יש אנשים שלא זוכים למעמד הזה שבו הם יכולים לדבר בכלל לבחורה. גם רבע מאה אחרי שקמו, דינוזאור ג'וניור הם עדיין הם להקה של הדפוקים והדחויים, אלו שאין להם את הכריזמה של מייק פאטון או את חדוות החיכוך של עמי שלו, אבל יש להם כמה מהשירים הכי יפים בעולם ("In A Jar", "Freak Scene", אלו שסופגים את הכאב של כולם ואחריו זה לא שאתה לא מרגיש כלום - אתה בעצמך כלום. (עינב שיף)
אחרי שלא דיברו זה עם זה 11 שנים, החברים בפיית' נו מור מסכימים על דבר אחד - ש"King For a Day Fool for A Lifetime" הוא יצירת המופת שלהם; הוא זה שנבחר לעמוד בחזית הקאמבק שלהם כעמוד השדרה של ההופעות, כשמסביב הלהיטים - בהנחה שגם אתם מתייחסים ל"Surprise You're Dead", "Ashes to Ashes" ו"Caffeine" כלהיטים - מתפקדים כציפוי שנותן את הפריכות. הנחת העבודה הזו טוענת את סיבוב הניצחון שלהם באנרגיות, אופי וחיוניות, שבדרך כלל לא מאפיינים חטיארים שלא סובלים אחד את השני, חוזרים להופיע בשביל הכסף ומבצעים באופן ספוראדי שירים נבחרים מהקטלוג. ההיררכיה הצפויה במקרים כאלה מתבטלת בשם מטרה נעלה יותר ושירים שהיו אמורים להגיע בהדרן - למשל "Midlife Crisis" (שהקהל מסיים במקהלה מרגשת) או "Epic " - מפנים את המקום לרגעים מהורהרים.
וזו הופעה אדירה. בלי נפילות מתח וללא תחושה מעיקה שפעם היה טוב יותר. הייתי בשני הביקורים הקודמים של פיית' נו מור בניינטיז וגם אתמול היא נגנה והתנהגה על הבמה כמו להקה שעדיין נמצאת בשיאה, שלא מונעת מבצע או סנטימנטים נוסטלגיים; עם מתופף רוצח, בסיסט שיושב בין גרוב לכוח וקלידן שלא רק עושה את ההבדל ברמה המוזיקלית, אלא גם משפריץ מכריזמה (וגיטריסט קצת אנמי, אבל הוא תמיד היה על תקן של ממלא מקום). ויש גם את מייק פאטון עם אוברול אדום, חגורת זהב טירוף בעיניים ואש בלב. ואיזה כיף שסוף סוף האיש עם הגרון הבלתי אפשרי הזה - בין פרנק סינטרה למקס קאוולרה - לא מגיע לכאן עם הרכב ג'אז או מופע נהמות, אלא עם הלהקה שבשלב מסוים היתה הכי טובה בעולם וחזרה אתמול לשעתיים להיות כזו. שנים שלא הייתי צרוד ככה. (ניב הדס)
ההופעות התקיימו במסגרת ועידת המוסיקה "היינקן מיוזיק קונפרנס"