כמו ב"תודה שעישנתם", סרטו הראשון והחביב של ג'ייסון רייטמן, גם במרכזו של "תלוי באוויר", סרטו השלישי, עומד טיפוס אנוכי וציני שבסך הכל די נהנה להיות טיפוס אנוכי וציני. הפעם קוראים לטיפוס הזה ריאן בינגהאם, ומגלם אותו ג'ורג' קלוני.
העבודה של בינגהאם היא לטוס ברחבי ארצות הברית ולפטר אנשים מסכנים שאותם לא פגש מעולם. נכון, זו עבודה מסריחה, אבל לבינגהאם לא ממש איכפת לעשות אותה, שכן היא מאפשרת לו לבלות את מרבית ימיו בדרכים, חופשי וחסר מחויבויות. והוא, הוא אוהב להיות חופשי וחסר מחויבויות. הוא אפילו כתב על זה ספר. והוא גם נותן הרצאות בנושא.
בכל מקרה, היות ובינגהאם הוא גיבורו של סרט הוליוודי מיינסטרימי (ועוד של אחד שהיה מעוניין לזכות במועמדויות ובפרסים), ברור שדבר כזה לא יכול לעבור בשתיקה. כי איך ייתכן שטיפוס אנוכי וציני יבלה סרט שלם מבלי להבין שהאנוכיות והציניות שלו מונעת ממנו דברים חשובים, כמו אהבה ומשפחה, למשל?
לזכותו של "תלוי באוויר" ייאמר שהרגע שבו סוף סוף נופל לבינגהאם האסימון הוא רגע מקורי ומעט מפתיע. עם זאת, לחובתו של הסרט ייאמר שמלבד הרגע הזה אין עוד כל כך הרבה לומר לזכותו. כלומר, אפשר לומר שקל לצפות בו, שהוא חלקלק וערמומי, שיש לו קצב וגרוב. אבל כל המעלות האלה רק מדגישות עד כמה "תלוי באוויר" מנותק מהמפוטרים המסכנים שמשמשים בו ניצבים, ומהמעצמה המתפוררת שמשמשת לו תפאורה.
כי כשהוא במיטבו, "תלוי באוויר" אינו נראה כמו מסמך חברתי נוקב. הוא נראה כמו פרסומת. כמו פרסומת לחברת התעופה המועדפת על בינגהאם. כמו פרסומת למלון המועדף על בינגהאם. כמו פרסומת לחברת השכרת הרכב המועדפת על בינגהאם. כמו פרסומת ללפטופ המועדף על בינגהאם. כמו פרסומת לטלפון הסלולרי המועדף על בינגהאם. כל הפרסומות האלה מפתות ונחמדות (קחו לדוגמה את הקטע שבו קלוני רוקד דרך הבידוק הביטחוני בשדה התעופה), והן כולן עושות שירות גדול לחברות הענק שמככבות בהן. אבל אתם יודעים מה? לא באתי לראות פרסומות. באתי לראות סרט.
על כל פנים, בתוך כל התוכן השיווקי הזה ניתן לאתר גם עלילה, ובמהלכה בינגהאם מסתובב לאורכה ולרוחבה של אמריקה ומפטר אנשים. תוך כדי, באופן בלתי נמנע כנראה, הוא גם מתחיל להבין שהוא חרא של בנאדם ושיש לו חרא של חיים. מי שעוזרות לו להבין את זה הן שתי נשים: נטלי (אנה קנדריק), קולגה צעירה ונמרצת שמתלווה אליו למסע כדי ללמוד ממנו כמה טריקים, ואלכס (ורה פרמיגה), קוגרית חרמנית שמתפקדת בתור היזיזה שלו.
בסופו של דבר, העניינים מתנקזים למערכה שלישית מעפנה למדי, שמשיבה את בינגהאם לעיירת הולדתו, לרגל חתונת אחותו. נקודת האור היחידה בחלק הזה של הסרט (שמזכיר במשהו את המערכה השלישית המעפנה של "אנשים מצחיקים") היא הרגע המעט מפתיע שעליו דיברנו קודם.
"The things you own end up owning you", אמר טיילר דרדן ב"מועדון קרב", ובמובנים רבים, ניתן לומר שהגיבור של "תלוי באוויר" היה חותם על כל מלה. עם זאת, באותה נשימה, עושה רושם שבניגוד לדרדן, בינגהאם היה מתקשה מאוד לוותר על סמלי הסטטוס שלו: על המושב במחלקה הראשונה, על הסוויטות המשודרגות, ועל ההטבות המפליגות להן הוא זכאי כנוסע מתמיד.
הניסיון הזה לפסוח על שני הסעיפים ניכר גם בסרט עצמו, ולמעשה, הוא ניכר בכל סרטיו של רייטמן עד כה. מצד אחד, אני בטוח שעמוק בפנים הבמאי הצעיר והחכם הזה היה רוצה להיות טיילר דרדן, והחצי הראשון של "תודה שעישנתם" מלמד שבהחלט יש לו את הכלים לכך. אך מצד שני, כנראה שקשה לו לוותר על החיבוק הממסדי, ועל כל ההטבות שבאות עמו.
לכן, במקום לעשות קומדיה שחורה משחור שתגיד משהו משמעותי ואמיץ על האופן המשפיל והפחדני שבה התרבות התאגידית לועסת ויורקת את עבדיה המקוצצים לרחוב, רייטמן העדיף לעשות חצי עבודה ולהגיש כאן לצופיו דרמה-קומית נוצצת, סנטימנטלית ונעדרת כנות שמתנערת מכל אחריות, ושכמו הגיבור שלה, מעדיפה להסתכל על המציאות הקשה מלמעלה, ממבט של ציפור. אז כן, מאוד קל לצפות ב"תלוי באוויר". אבל להאמין לו? אני חושש שהדבר בלתי אפשרי.