כן לזקנים

למרות שפסטיבלי הרוקנרול הם סוג של עולם אחר, גם בהם אתה חייב לבחור, לבחור מהר ולבחור אכזרי: כיוון שטרם המציאו את האייפון שיגרום לכם להיות בשלושה מקומות בו זמנית (סטיב ג'ובס אומר שזה בדרך), חייבים לחתוך בבשר – והוא חי מתמיד: האם זו להקה חדשה שכולם מדברים עליה? אולי עדיף ללכת על הקלאסיקה שתיכף תלך לעולמה? והופעה שכבר ראית אבל לא תשכח לעולם, אז אולי כדאי לא לשכוח אותה פעמיים?

פסטיבל פרימוורה, ברוך השם, היה מלא בצמתים כאלו ולא מעט חללים נפלו בדרך: The Clean, The Antlers המצוינים,גריזלי בר, Polvo האגרסיביים ומעל כולם, השרלטנס – שמות שכנראה אם היה מה להעדיף על פניהם, כנראה שבאמת יש יותר מדי מוזיקה טובה בעולם. במקום, Real Estate הוכיחו בסט אדיר שצ'יל ווייב זו עוד הגדרה שאפשר לתייק במחברת ה"נו, היינו חייבים להגדיר את זה איכשהו". ברדפורד קוקס הנציח בסט של אטלס סאונד את מעמדו כאיש שיכול להציל את האינדי בשנים הקרובות מהתכנסות בתוך אובססיית ההגדרות בה הסצנה שרויה.

שתי ההופעות האלו לא מדברות ליותר מ-2,000 איש כל אחת בפסטיבל עצמו, אבל הקהל חי, אמפתי ומלא הערכה לרעננות שיש בהן, לפני שהגדולים יעלו וינעלו את היום האחרון של הפסטיבל. הריספקט הזה של הקהל הוא כמובן חלק אינטגרלי מהחוויה עצמה. הוא מאפשר לא להכיר כל מילה בכל שיר ועדיין להרגיש חלק מחוויה שאתה לא נמצא בה לבד לצד לועסי צ'יפס, אלא חלק מסקרנות שהיא כמו כלי נגינה ברגע שכזה.

לאחר מכן, על הבמה הגדולה, פלורנס (וולץ') והמאשין שלה מרשימים בהרבה מאיכות החומרים שלהם, הרבה בזכות הנשמה שיש בוולץ'. היא כל כך טבעית על במת ענק, שנראה כי החליטה שהיא זמרת עוד לפני שנולדה. הסקס אפיל שלה נע, כראוי לכותבת שירים על יחסים ומכות ("Kiss With A Fist"), בין מדונה לזונה. זה עובד על הקהל שנכנס לאקסטזה מקלאסיקת רחבות מיידית כמו "Raise It Up". עוד לא ברור אם פלורנס היא תופעה חולפת או שהיא כאן כדי להישאר, אבל ההופעה מוכיחה כי הדיבור הבלתי פוסק סביבה מוצדק, ולו בגלל היכולת שלה למקסם אלבום סביר, שניים וחצי סינגלים טובים וקאבר אחד ("You've Got The Love") לשלהוב המונים.

לעומת הבתולין של פלורנס בעולם הפסטיבלים, Built to Spill הוותיקים כבר ראו הכל, אבל כל פידבק מיוסר שיוצא מהגיטרה של הסולן דאג מארש כואב ומרגש מחדש. בעיניים ישראליות, מדובר בלהקה שהסיכויים שתגיע לכאן למופע מול היקף קהל סביר שווה לסיכוי שאלביס קוסטלו יפרסם את ישראל ביתנו. רק בגלל זה היה שווה לבחור בהם – וגם כי כמובן שמדובר בלהקה מצוינת. בהופעה עצמה אין הפתעות: בני זונות כמה שיודעים לקחת את הלב ולעשות ממנו צ'וריסו.

בסוף, גם בפסטיבלים, שמציגים דור חדש ומלהיב של מוזיקה שכיף לגלות בלייב ובזמן אמת כמו The Drums (שתהיה ללא ספק הבייבי החדש של האינדי הממוסד, מעל לבלוגספירה ומתחת לעיתונות הכבדה), אתה נשאר עם האמנים שבגללם הגעת לכאן, למרות שגם בפעם השלישית שאתה צופה בפט שופ בויז הם יפתחו עם "Heartbeat" ויסיימו עם "West End Girls" והרקדנים יזרקו אחד על השני קוביות ב-"Jealousy". בסוף, אחרי שלושה ימים של מרדף בלתי פוסק אחרי הצליל שעוד לא הושמע, אתה נשאר עם החברים הכי טובים שלך.

כמו פרק הסיום של "הסופרנוס", בצפייה נוספת בספקטקל של הפט שופ בויז הדברים נראים חדים וברורים יותר. המחוות, הקריצות והגאונות שבה לואו וטננט דחסו קריירה של 25 שנים והשפעה של דורות קדימה לתוך פחות משעה וחצי הם משהו שלא ניתן להבין בפעם אחת. בפעם השלישית, אחרי התדהמה הראשונית וההתרגשות, אפשר להסתכל שוב לעומק של שירי הפט שופ בויז ולראות שם שוב את עצמך, מחכה להבטחה ב"קינג'ז קרוס" ותוהה היכן האנשים שחשבת שיתרגשו מה-SMS שלך בפעם הקודמת שראית את "Being Boring" בלייב. הם אכזבו, כמה מפתיע, אבל לפחות הבחירה בפט שופ בויז – וברוקנרול, השתלמה. להתראות בשנה הבאה.