"בסוף יישארו כאן רק מועדוני זבל"

קשה לדעת מתי ירון דנוך, מבעלי מועדון ברזילי בתל אביב, החליט שהזמנים השתנו ושהוא לפחות רוצה להמשיך הלאה. בשיחה איתו במועדון הלימה לימה בעיר, שגם נמצא בבעלותו, הוא מחייך ונמרץ, אך בוחר את המילים מאוד בקפידה, כדי להגיד שדווקא בשניות שלפני יום ההולדת הרביעי של הברזילי הוא מיצה. האיש שכבר 10 שנים הוא אחד הגורמים הפעילים ביותר בחיי הלילה בעיר שמתיימרת לפעול ללא הפסקה, מעוניין למסור את המותג עמו הוא מזוהה מכל ושדרכו נחרתו עשרות מסיבות עם הדי ג'ייז הטובים בעולם – מדריק מיי דרך דיפלו ועד חואן אטקינס - בתודעה הלילית הקולקטיבית של העיר.

למה? אולי היה זה ליל סילבסטר האחרון והידוע לשמצה, בו פשטה המשטרה על עשרות מועדונים בעיר והברזילי כמובן בתוכם, לאחריו מצא את עצמו דנוך עם צו סגירה ל-30 יום ביד והפסדים של עשרות אלפי שקלים בדרך. אולי זה היה לפני כן, עם התעצמות התחרותיות בין המועדונים על הדי ג'ייז המבוקשים ביותר והתנפחות המחירים למימדים בהם המועדון לא יכול היה לעמוד. אולי זו גם סגירת מועדון הבלוק, המתחרה הגדול של השנתיים האחרונות, ששעריו ננעלו לאחר שהבעלים, ירון טראקס, הרים ידיים מול הרשויות. אולי זה הכל ביחד, אולי זה לא אף אחד מהם ובכל מקרה – משהו בדבריו של דנוך יותר מרומז שזהו יום ההולדת האחרון שלו באחד המועדונים החשובים שפעלו בתל אביב.

"זה כמו שתשקיע בקבוצת כדורגל והיא תפסיד והשחקנים הכי טובים שלך יקבלו כרטיס אדום ואין לך עם מי לשחק", ממשיל דנוך את מצב המועדון שנמצא גם בבעלותו של שותפו הוותיק, ספי גולן. "אני אמרתי לאנשים, לחברים ואחרים – כבר יותר משנה שאני מעמיד את המקום למכירה אצל מתווכים. אני לא מסתיר את העובדה שאם מישהו ייתן הצעה, ייקח את החוזה ויקנה את הציוד, אני אמכור. אני ממש לא הולך להישכב על הגדר. זה ביזנס בסופו של דבר ואם זה לא מרוויח כסף, אפילו שזה הבייבי שלי, את תחושת העשייה של המוזיקה האיכותית אני אוכל לנווט למקומות אחרים, לרייבים, מסיבות בחוץ ועוד. סגירת הברזילי היא לא משהו שימנע ממני את העשייה בחיי הלילה. החתונה עם הברזילי היא לא קתולית, זה ביזנס ואם זה שואב את הכסף – אין לזה הצדקה".

"לא מכחיש את זה. ברגע שהעסק לא מרוויח, אין מה להחזיק אותו. יש לנו חודשים טובים, יש חודשים פחות ובין לבין אתה מסתכל על הפעילות השנתית שלך ואתה מגלה שאתה עובד ונהנה. אבל בסופו של דבר, בשלב מסוים בחיים, אתה שואל – האם אני רוצה להתקדם או להישאר במקום? נכון למצב של היום, אם יש הצעה מעניינת ואני לא רוצה הרבה כסף – אני מוכן להעביר את המקום".

כאמור, נדמה היה שרגע השיא של המאבק לחיים ולמוות של הברזילי היה אותו ליל סילבסטר. ברזילי אמנם לא היה שם לבד, אך הוא עמד בחזית המאבק של בעלי המועדונים בשאלה שהיא הרבה יותר עקרונית מעד כמה צפוף בתוך המקום: האם תל אביב בכלל מעוניינת בקיום חיי לילה בעיר? דנוך משתדל שלא להפריז בחשיבות האירוע: "המצב של המועדון לא היה כזה טוב שליל הסילבסטר שינה לו משהו משמעותי", הוא אומר. "המצב של הברזילי היה לא טוב ועם כל הבעיות שלו, עוד כמה שבועות של סגירה עלו כסף ומישהו צריך לשלם אותו".

"תחשוב שמסגירה של 30 יום, שהומתקו ל-12, הפסדנו בין 60 ל-80 אלף שקלים. כשאתה מועדון שלא מרוויח, אז הסכום הופך משמעותי ואתה נאלץ להביא את הכסף מהבית, להפשיל שרוולים ולהתמודד עם זה, כמו תמיד. מזמן אמרנו שאנחנו לא פה בשביל הרווח, אנחנו כאן בשביל הספיריט".

"מתיש, אבל מתמודדים. איך? וואלה לא יודע. אתה חייב להיות אופטימי, אתה חייב להאמין שהדברים יהיו טובים יותר. אין כדור שאתה בולע והכל נהיה יותר טוב. ניסינו כמה כאלו וזה לא הלך".

חלק ממלחמת ההתשה שניהל דנוך היתה מול מתחריו שקמו לאורך שש השנים - זמן נצח בעולם המועדונים - שבהן מותג הברזילי קיים, עוד מימיו של המועדון במיקומו הקודם בגן החשמל. אחד מהם הוא הבלוק, שנפתח לפני שנתיים ומיד, מתוקף רצונו להוות בית לתרבות מועדונים אלטרנטיבית, הפך למתחרה מובהק של הברזילי.

בחודש מאי האחרון, הודיע כאמור ירון טראקס, הבעלים של המועדון, על הרמת ידיים מול רשויות החוק וסגירת המקום. דנוך מתקשה להסתיר את אנחת הרווחה שחש מול נפילתו של המתחרה החזק ביותר שלו: "אין ספק שבתור עסק מתחרה, שהתחיל באג'נדה מסוימת ואחר כך ניסה לעשות אג'נדה שדומה לנו, היתה יריבות עסקית", הוא אומר, "אבל גם עם זה התמודדנו, על ידי הבאת דברים אחרים. חוץ מליין המסיבות של PAG (ליין גיי פרנדלי שהתמקצע בניו-דיסקו ואלקטרו), שעבר לשם ועזב אחרי חצי שנה, כלום לא עבר אליהם".

"שמע, מה זו אנחת רווחה? ברמה האישית הייתי מבלה שם לפחות פעם בחודש, אחרי המסיבות אצלנו והיו שם מסיבות לא רעות בכלל. ברמה האישית, יש שם הרבה חברים טובים ואנשים שאני מכיר. מצד שני, כביזנס-מן, היה לך מתחרה שישב לך על אותה הנישה וברור שהסגירה שלו נותנת רוח גבית שאולי תכניס לי עוד קצת כסף".

"כן, הצעתי לו להיכנס למקום. למה? מהסיבה הפשוטה שידעתי שיש לו רצון להמשיך ולי יש את הרצון לזוז. שני הדברים האלו הולידו את המחשבה הזו, מחשבה כמו עוד עשרות אלפי מחשבות שיש לי. במקרה הזה. הוא מבחינתו, לא רצה".

"אני חושב שבאופן טבעי, בכל מה שעובד ומצליח, יש את האנשים שיישבו בצד ויחכו לו. בעסקים, בספורט, בפוליטיקה – ככה דברים עובדים. ברור לי שתמיד תהיה תחרות, זה בתשתית של העסק. מה שחשוב לציין כאן הוא שבאמת, מכל מועדוני האנדרגראונד - הדינמו דבש, הסופהביט, הצופה, הקוסמונאוט וכו' – הברזילי הוא המקום ששרד הכי הרבה. בזמן הזה, הקהל כל הזמן השתנה וכל הזמן היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. אני כבר מכיר דורות של דורות של אנשים, האחים הקטנים של הבליינים, ושש שנים זה נצח. בגלל זה אני מרגיש שעשיתי את שלי ואני לא מתבייש לשחרר. אבל יכול גם להיות שאתראיין ליום הולדת 5 או 6 או 7. יכול להיות שמחר, הדינמיקה של הדברים תהיה כזו שאשאר. כרגע, אני חי מחודש לחודש".

"אני דווקא מאד פנטזיונר, לכן אני שש שנים בעסק הזה. בסופו של דבר, גם פנטזיונר, בגיל מסוים ואחרי שהוא רווה ממה שהוא עושה, מבין שאת הפנטזיות שלו הוא צריך למשוך למקום אחר ולא צריך להחזיק בשביל זה לוקיישן. הפנטזיה היא מבחינתי עצם העשייה ואותה אני יכול לעשות בצורה אחרת, לא בלהחזיק לוקיישן שעובד שלושים יום בחודש. אני לא יכול להפסיק להיות איש של עשייה של מסיבות. אני פשוט לא יכול".

דנוך מסרב בעיקשות להסגיר את גילו המדויק, אבל לא קשה לאבחן שהוא באמצע שנות ה-30 לחייו, איש נטול גינוניים מנהליים ותמיד נראה כאילו הוא מת להתפשט מהבירוקרטיה ולהתחיל לרקוד. ממרום שנותיו בחיי הלילה התל אביביים, הוא כבר מסוגל לאבחן גם את הקשיים של הסצנה שמובילים אותו למבוי סתום עם הברזילי אבל בסופו של דבר יגררו אחריו את כל מועדוני האיכות בעיר.

"החוקים והתנאים היו כאן כל הזמן, אבל האכיפה התגברה למימדים שלא היו פעם", הוא אומר. "בעיניים של המשטרה, הם חושבים שכל מועדון מרוויח המון כסף ויכול לעמוד בתנאים האלו. אבל יש מועדונים שמרוויחים מלא כסף ויש כאלו שלא. הם, לעומת זאת, לא יכולים לדעת כמה אני עושה וכמה המתחרה, אבל כשהם מקשיחים תנאים - מי שחלש, נופל".

"אני מסתכל על החברה ועל התרבות כעל משהו גדול – הרשויות לא השכילו להבין שתרבות הבילוי של אנשים צעירים היא למעשה דרך חיי הלילה. אז לתיאטרון נותנים, לאמנות נותנים ולקולנוע נותנים. אני יודע שגם הם בוכים על זה שאין כסף, אבל הם לא שוחים לבד שם. אין שום קרן למועדונים, כי מסתכלים על מועדון כמו הברזילי כמו על כל המועדונים במקום כעל מועדון של מפיקים ישראלים שעושים מוזיקה טובה עם צביון איכותי. חושבים עלינו כמו על כל המועדון הכי מסחרי ביד חרוצים ובנמל תל אביב".

"כי מדובר באנשים מאד מנותקים. מתי הם יבינו? כשאנשי תקשורת ומובילי דעת קהל ייזכרו עוד 15 שנים שפעם היו מועדונים מגניבים שעשו מזויקה והדבר הכי קרוב לזה זה לנסוע לחו"ל ולשמוע איזה די ג'יי מגניב ולחוות משהו תרבותי ואיכותי. רק אז אנשים ישכילו להבין שוואלה, צריכים להיות מועדונים כאלו וצריך לעזור להם".

"מן הסתם. אני חושב לעצמי כזה דבר: תמיד יש את הפריק התורן שעושה את זה. ככל שהזמן עובר, תנאי הכניסה הרבה יותר גבוהים; אתה צריך לשים הרבה יותר כסף רק כדי להיכנס למשחק ומי עושה את זה? צעירים פעלתנים, שיש להם את הגרוב ואת האהבה לדברים האיכותיים והם שמים את הביצים שלהם. היום, כדי לפתוח מועדון אתה צריך מיליון וחצי שקל, שאין לילדים האלו. אז מה יהיה? ברים של מאה איש וזהו. פעם ב- מישהו יעשה מסיבה וזהו".

לדברי דנוך, מה שפוגע בסצנה הוא מעגל החינמים הרחב של עולם המסיבות, זה שדורש ומקבל הזמנות חינם למסיבות הנחשבות ביותר "כי ככה זה", כפי שהוא מנסח זאת, ומונע ממנו להרוויח בהפקות נחשבות. בנוסף, התחרות בין המועדונים על שירותי הדי ג'ייז הנחשבים הופך את ישראל לזירת ניפוח שכר עבור תעשיית הבוקינג באירופה. "בסוף, התחרות הרסה את העסק", אומר דנוך. "יחד עם העירייה, הביטוח, המשטרה וכל השאר – אתה מרגיש כמו גלדיאטור. זה מתיש".

"בסופו של דבר, מה שמאפיין את ברזילי כמועדון איכותי זה שלא היתה בו אלימות. עברו שם מאות אלפי אנשים, טונות של אלכוהול נמכר שם וזה מקום שפעם אחת לא היתה בו אלימות. אף אחת לא התלוננה על אונס. מגיע לנו ולקהל מדליה על זה".

"ג'ונגל, עולם שלישי. האלימות התגברה באופן משמעותי וזה לא בגלל המועדונים – זה בגלל הפיצוציות המזדיינות האלו. הפיצוציות הם בית זבל, כי אנחנו יודעים מה מוכרים שם. היום יש לך את תופעת הבר-בגאז', שזה ממש עולם שלישי: אנשים יושבים מחוץ למועדון ושותים. אז פעם אם היית מרוויח איקס כסף מאלכוהול, היום זה 40% פחות".

"אם לא יהיה שינוי חקיקה? המועדונים הקטנים ייעלמו ובסוף יהיו רק מועדוני זבל ענקיים".

דנוך חזר באחרונה מאירופה ואפילו הוא, שכל כך הרבה בזמן בעסק, הופתע לראות עד כמה תרבות הלילה כאן ושם רחוקות זו מזו. "אנחנו רחוקים מהאירופאים כמו שנבחרת ישראל בכדורגל רחוקה מהמונדיאל", הוא אומר. "אבל יש לנו כל מיני יוסי בניונים, כמו עולם הדאבסטפ שבו ישראל היא ממש מעצמה".

"הבליין האירופאי יוצא גם בגיל שלי בכל סוף שבוע, שותה ומתבליין כדי להתחבר עם הנעורים שלו. כאן, אחרי גיל 30, אם הם יוצאים פעם בחודש זה נס. בנוסף, אנשים בארץ באים למסיבה והם לא באים לרקוד. הם באים לדבר ולשתות קצת, אבל הם לא באים לרקוד. אני לא יודע אם זה עניין של אופי, אבל זה משהו שאותי קצת מבאס, כי אני הרבה יותר איש רחבות, גם היום".

"אני מתקלט מגיל בר מצווה, פתחתי מועדון ראשון בכיתה י"א, ברחובות, אני עשר שנים עושה את זה כל יום, כך שאני לא רואה את עצמי לא בחיי הלילה. אני גם לא חושב שמשפחה וילדים מתנגשים עם הסגנון הזה – יש משהו מאד נחמד שאתה מקבל את הילד שלך כשהוא חוזר מבית הספר בשעה 12:30-13:00. יש משהו בזה שהוא לא מקבל את אבא שלו מת בערב, אלא טרי בצהריים".

"הלוואי, אני באמת רוצה".