מיסטר ביג: על אלבום הסולו של ביג בוי

לא ברור למה לקח לאידיוטים האלו, שלרוב מאיישים את עמדת מקבלי ההחלטות, כמעט שנתיים להוציא כזה אלבום. עוד יותר לא ברור מדוע לאמן שבמשך 16 שנה דוחף את העניין הזה קדימה, במוזיקה וכן גם במכירות (15 מיליון, רבאק), עדיין אין את האפשרות לעשות מה שהוא יודע לעשות – מוזיקה מהחלל החיצון, בטח ביחס לסירופים הממותקים האלו שאנשים מתעקשים לכנותם כהיפ הופ. אבל ביג בוי, החצי הערסוסי של אאוטקאסט הוא הכל חוץ מפראייר.

מי שתמיד ייחשב, לא ברור למה אגב, כזה שעדיין צריך להוכיח את עצמו מחוץ לאאוטקאסט לעומת אנדרה 3000 הנסיך, סותם הרבה פיות עם האלבום החדש שלו – "Sir Lucious Left Foot: The Son Of Chico Dusty" (להלן: SLLF), ששמו ארוך כמעט כמו הזמן שפצצת ה-Fאנק הזו הסתובבה ללא חוזה הפצה.

מי שעוקב אחרי ביג בוי (בשמו האמיתי, אנטואן אנדרה פאטון) בטוויטר הרגיש את התסכול שלו שהיה גדול הרבה יותר מכדי שייכנס ל-140 תווים. גם האלבום שלו יתקשה להיכנס ב-140 אבל אפשר להתחיל בשישה – פאק יו – ולהפנות אותם לכל האנשים האלו שחושבים שהם יודעים מה צריך וכדאי לעשות עם המוזיקה, כל שכן עם ה-Fאנק הצלופחי שמתרוצץ – כספיתי וסמיך – בין 15 השירים של אלבום הסולו השני של ביג בוי. אלבום שמתחיל בדיוק בנקודה בה "Speakerboxxx", החצי שלו באלבום האימתני ההוא, הסתיים ומשם ממריא באותה הדרך אבל לא לאותו מקום.

אז כן, SLLF הוא אלבום הבכורה הרשמי אבל את הסיפתח לכל ה-Fאנק הזה ביג בוי עשה כבר לפני שבע שנים, כשהוציא במסגרת אאוטקאסט אלבום סולו שעומד בשורה אחת עם הרפתקאת האהבהבים הפרינסית של אנדרה 3000, "The Love Below". באלבום ההוא, ביג בוי שם את ההיפ הופ ב-Fאנק ובשעה שאנדרה התעופף לו לרקיע יהלומים שכולו שיר אהבה ענקי לאישה הגדולה מהחלומות, ביג בוי נשאר ברחוב, עם אותה קאדילק ורודה מהימים של "Player's Ball" והחזיק על כתפיו את משא ההיפ הופ ממנו צמחו אאוטקאסט מלכתחילה. ב"ספיקרבוקס", ביג בוי וצוות ההפקה Organized Noize, המשיכו את המורשת של ג'ורג' קלינטון מפאנקדליק – אחד ממקורות ההשראה הגדולים של אאוטקאסט – ולקחו את חללית האם שלהם ושל פרלמנט בחזרה אל העתיד.

הדיסקוגרפיה המרתקת של אאוטקאסט מוכיחה שאתה לא יכול למכור את אותו הדבר פעמיים וביג בוי ממשיך את האתוס הזה. בניגוד למה שהאידיוטים ב-Jive, הלייבל הקודם שלו, ביקשו ממנו לעשות - להיט סטייל "לוליפופ" של ליל' וויין - בוי פנה למפיקים שמבינים מה הוא מסוגל לעשות: ליל' ג'ון, סקוט סטורץ', סאלאם רמי, קאט מאסטר סוויפט, אורגנייזד נויז כמובן וגם הוא עצמו.

כך, לאחר שביג בוי עזב את Jive (בו היה חתום מאז גיל 17. הוא בן 35, תעשו את החשבון לבד), הוא השיג את מה שהיה אמור לקבל מלכתחילה: שליטה אמנותית מוחלטת על הפרויקט. זה אמנם לקח שלוש שנים, אבל הביטחון של ביג בוי במה הולך כאן ניכר בכל שיר: הוא לא מחפש כלום מלבד לאתגר את עצמו. לא רדיו ובטח לא רינגטונים, אלא מוזיקה, עדיף כזו שעוד לא שמענו ממנו.

אם "Royal Flush", השיר הראשון שדלף כבר לפני כשנתיים ואמנם היה מצוין אך מסורתי בתפישה המוזיקלית שלו, "For Your Sorrows" ובעיקר "Shutterbug" הציגו כבר עולם מוזיקלי מוכר אך חדש לאוזניהם הכרויות ממילא של הרבה מאד אנשים שצריכים את ה-Fאנק שלהם בחיים. שני השירים האלו, יחד עם "You Ain't No Dj" (שאלון עוזיאל הכיר אותו לילדים לפני שבועיים), מספרים את הסיפור של האלבום הזה, אלבום ההתבגרות והיציאה לדרך עצמאית של הילד הגדול מאאוטקסט. אגב, את השיר הזה הפיק הנעדר הגדול מהאלבום הזה, אנדרה 3000, ומי שכונה "המשורר" באלבומים הראשונים של אאוטקאסט. למרות שהקליט שני בתים ששוב מפילים את לסת המאזין כמה פעמים, Jive הטילו וטו על השתתפותו באלבום הזה. חבורת אידיוטים, כבר אמרנו, לא? ואם זה לא מספיק, אז שני שירים המנונים והדבר הכי קרוב שיכל להיות למשהו מאאוטקאסט ("Royal Flush" ו- "I've Been Lookin' For Ya"), נאלצו להישאר נחלתם של הבלוגרים בלבד.

אבל גם בלי אנדרה, שאר האורחים באלבום לא נופלים לנוסחתיות של אלבומי ההיפ הופ מהעשור האחרון: רוטציה משתנה של אותם פרצופים. ביג בוי לוקח את עצמו סוליקו ברוב האלבום והאורחים שלו לא מאפילים על האיש במרכז הזירה. T.I, ג'יימי פוקס, Too Short, B.o.B, ג'ורג' קלינטון, ג'אנל מונייה (בת טיפוחיו של ביג בוי) ואפילו גוצ'י מיין נמצאים פה ולא כדי למכור שירים אלא כי הם גורמים למוזיקה להישמע טוב יותר ואת זה מזמן לא שמענו.

"Tangerine", למשל, הוא משהו ש-T.I. לא ישב עליו עדיין: מין בלוז סבאנה מודרני עם הלחישות סליז-Fאנק האלו שמזכירות רגעים טובים ב-"Aquimini", הקלאסיקה האלמותית של אאוטקאסט. אותו הדבר קורה גם לג'יימי פוקס ב- "Hustle Blood" שכבר לאחר השמיעה הראשונה שלו חייבים להחליף את הסדינים. "The Train, Pt. 2" הוא התחנה האחרונה של השיר שהחל עוד ב-"Idlewild" של הלהקה האם ובכלל נדמה כי ביג בוי, בחלק גדול מהמילים כאן, סוגר איזו תקופה עם עצמו, עם המלעיזים ועם המאזינים שהולכים איתו עוד מ-93'. כאם.סי הוא משכלל את הנוסחה אבל כמוזיקאי הוא לעולם לא ייתפש כנוסחתי. הנוסחה שלו פשוטה ובלתי לוגית בעליל: תמשיך לעשות את מה שעדיין לא עשית.

דבר נוסף שבולט באלבום הוא סדר השירים, שהמחשבה על יצירה שלמה ניכרת בהם, עד שבכמה שמיעות, כשמשחק המילים המטורף של ביג בוי הופך מובן גם לבחורים לבנים מישראל, השירים מספרים סיפור - את הסיפור של סיר לישיוס, ג'נטלמן מאטלנטה ג'ורג'יה. וכך, הפרסונה שביג בוי שיחק איתה עוד באלבומים של אאוטקאסט מקבלת כעת את מלוא תשומת הלב הן של היוצר והן של המאזין.

על פי ביג בוי, ג'נטלמן דרומי הוא קודם כל איש של ניגודים - נימוסים אירופאים מחד ומאידך ביצת יצרים מבעבעת. רק מוזיקה ונשים מסוגלות לפשר בין שני הצדדים האלו. אאוטקאסט עשו מהדיכוטומיה הזו קריירה וב-SLLF ביג בוי לוקח את הנושא על בעצמו ולא נופל מהסטנדרטים הגבוהים שהצמד הכי מהפכני ומשפיע בהיפ הופ מאז אריק בי וראקים הציב לעצמו כשנכנס להקליט את "Stankonia".

אבל עד שהאלבום הבא של אאוטקאסט יגיע, אישנאללה בשנה הבאה, SLLF הוא כל מה שצריך להיות באלבום של אאוטקאסט: מוזיקה שעוד לא שמענו מאמנים שאנחנו אוהבים לשמוע. למעשה, איך שזה נשמע כרגע, יש כאן מועמד רציני לטופ 3 באלבומי ההיפ הופ של השנה. עכשיו תורכם.