שלושה בבריחה אחת: על ההופעה של הדראמס, LCD סאונדסיסטם ו-PIL

חצי שעה לפני היציאה לגני התערוכה, בקע מהרדיו זמזום שנשמע מוכר אך קשה היה לזכור מאיפה: הטון של השדרן הפך רציני, הוא העביר את השידור לכתב השטחים וזה דיווח על פיגוע ירי, 4 נפגעים שאחרי כמה דקות הפכו להרוגים. זה קרה במקום שעבור רבים, בוודאי רבים מאלו שלבשו בגדי חג לערב ההופעות של הדראמס, LCD סאונדסיסטם ו-PIL, שהתקיים אמש (שלישי) בגני התערוכה בתל אביב, נחשב לארץ רחוקה במיוחד – אזור חברון, שעה ומשהו נסיעה, שכוללות לא רק כבישים עוקפים אלא גם כמה מעברי גלקסיות בדרך.

כש-LCD סאונדסיסטם פתחו את הופעתם עם "Us V Them", הם שוב הצליחו להגדיר את קולו של הדור הזה: זה שוב אנחנו – אלו שהמוזיקה היא הדלק שגורם להם לזוז במועקה הקבועה שישראל שרויה בה – והם – אלו שלא מבינים למה ג'יימס מרפי הוא הדבר הכי קרוב לאלוהים שאפשר להאמין בו, אלו שלא מבינים למה זה בעייתי להופיע באריאל, אלו שלא מבינים שאפשר לחשוב אחרת ולא לבגוד במולדת. כש-LCD הביאו לא מעט אנשים להסתיר את הפנים שלהם כי הם בכו ב-"Someone Great", היו אנשים שהתחילו לדמיין איך ייראו החיים של שישה ילדים בלי אמא ואבא והתאמצו לא להתפוצץ מדמעות. עבור הצד של "אנחנו", ה"הם" לא קיימים. ולהיפך. ובאמצע כבר לא נשאר כלום, מקסימום יאיר לפיד.

המחשבה המדכאת הזו התעוררה במהלך ההופעה של LCD סאונדסיסטם, כי זו מה שהלהקה הזו יודעת לעשות לצד מוזיקה מבריקה, חדשנית וכל הסופרלטיבים האחרים שכבר נשמעים דביקים ולא אמינים מרוב שהם חוזרים על עצמם. השירים של ג'יימס מרפי עובדים באותו המינון על הראש, הלב והרגליים, כשבמקום להביא לקריסת הגוף הם מרימים אותו למקומות שכנראה רק המוזיקה יכולה להגיע אליהם. בכל פעם שפאט מאהוני התחיל את קטע התיפוף שכיוון את הביט של ננסי וונג וגווין רוסום או בכל פעם שג'יימס מרפי פתח את הלוע והוכיח שהוא לא רק מפיק וכותב בן זונה אלא גם חתיכת זמר מעולה, החל המהלך שבו האמנות ממריצה את המחשבות, מעוררת דימויים, מבקשת ממך להתאמץ יותר ובדרך גם ליהנות מזה.

זה קרה ב-"Drunk Girls", שבזכות שילוב הקולות בלהקה הפך לקטע פופ עוד יותר מעולה ממה שהוא בגרסתו המוקלטת; זה המשיך ב-"Tribulations" בביצוע ענק; זה עבר ב-"All My Friends" עם השאלה הבלתי נמנעת "איפה החברים שלך הערב" שגורמת לך לאהוב ולהתגעגע בדיוק לאנשים שאינם איתך באותו רגע ולקוות שהם יודעים את זה, תוך כדי שהגרון שר והידיים באוויר.

אחרי הפסקה קצרה ואותה תפילה ל-"Someone Great", מהשירים האלו שלנסות לכתוב אחריהם נראה כמו מהלך מסובך יותר מלחתוך את הלשון, האהבה ל-LCD התעצמה פי מיליון עם ביצוע לא פחות ממדהים של "Losing My Edge", שאם יכתבו לו גרסה נוספת בעברית (אחרי זו של נדב רביד וקוואמי דה לה פוקס), אז יהיו חייבים לכלול בה את השורה "אני ראיתי את ג'יימס מרפי מאבד את הקצה בגני התערוכה". זה כמובן נגמר ב-"New York I Love You, But You’re Bringing Me Down", עם שיבוט של הפזמון של "Empire State of Mind" של ג'יי-זי ואלישיה קיז, כאילו בהתרסה למה שניו יורק יודעת להצמיח לעומת כל עיר אחרת.

בכל רגע כזה, הקהל בגני התערוכה היה חלק מהמופע של אחת הלהקות הטובות בעולם שמצליחה באופן נדיר לשלב קלילות של מסיבת שיכורים ומוח חד של תשבצי היגיון. בכל רגע כזה אנשים שלא מכירים זה את זה – או גרוע מכך, מתעבים זה את זה – היו חלק מאותו "אנחנו", שאי אפשר בדרך כלל למצוא בישראל. וזה היה מרגש לא פחות מההופעה.

עם זאת, סט הפסטיבלים של LCD (שעה וקצת) פלוס כמה ביצועים לא מזהירים שלהם ("Daft Punk is Playing At My House" וגם "I Can Change" מסוגלים ליותר) פלוס היעדרם המשמעותי של שירים כמו "Sound of Silver" ו-"North American Scum" הוותיקים או "You Wanted A Hit" מהאלבום החדש, הפכו את ההופעה של PIL וג'וני ליידון להופעה הטובה ביותר של הערב. זאת עם כל הכבוד לדראמס החביבים מאוד שפתחו את הערב עם הופעת שהיא קלאסית לחימום ובעוד כשלוש שנים יהיו כנראה הקילרז - ומדובר במחמאה.

אמנם השעה היתה 01:15 בלילה, אבל ליידון עלה עם רצח בעיניים ל-"This is Not A Love Song" שהראה בדיוק מאיפה מינימל קומפקט ומאוחר יותר גם LCD שאבו לא מעט השראה. זה נמשך עם ביצועים אינטנסיביים ואגרסיביים ל-"Flowers of Romance" ו-"Disappointed" והגיע לשיא עם הכיסוח של"Religion", עוד רגע מוזיקלי שכדאי להגיע לשלב הנכדים רק כדי לספר להם על הלהקה שליידון הרכיב ובעיקר על הגיטריסט לו אדמונדס, שכל פריטה שלו היא אמנות מחלק אחר של כדור הארץ – מזרח, מערב, צפון ודרום.

אבל הפלא האמיתי של PIL הוא שמוזיקלית, הזמן לא עובד על האנשים האלו. ליידון אמנם נראה מעט יותר מבוגר פיזית, אבל מבחינה ווקאלית הוא שר נפלא, באותו אופן שבו העיבודים של PIL נשמעים חיים ורלוונטיים בצורה שלא ממש משאירה ספק באשר לאיזו להקה מתאימה לו יותר – הם או הסקס פיסטולז.

PIL נשמעה מאומנת ומהודקת עוד יותר משהיתה בפסטיבל בניקסם בספרד לפני חודש וחצי. רגעי השיא של "Rise" ו-"Public Image" משכנעים, כשהכנות הליידונית המפורסמת נשפכת מהם. ב-03:00 הוא חתם עם "Open Up", תוך שהוא מקלל את לפטפילד עמו הוא ביצע את השיר במקור על שביטל את הופעתו בישראל. לאחר מכן, ביציאה, החום החל להתפוגג מעט והגזלנים המשיכו למכור בייגלה ושתייה במחירים מופקעים. ישראל לא הפכה למקום שטוב לחיות בו בזכות ההופעות של ועידת המוזיקה של היינקן, אבל למשך כמה שעות נוצר בה מאורה שאפשר היה להתחבא בה מהידיעה שארבעה אנשים זרים לא יזכו להבין למה ג'וני ליידון וג'יימס מרפי הם כל מה שצריך בשביל להרגיש נורמלי. וזה לא מעט.