הגיעו לפרקן: הפרקים הקלאסיים של עבודה ערבית והמשרד

(מתוך פרק הנכבה של "עבודה ערבית", באדיבות קשת)

ההיסטוריה של התרבות הישראלית נכתבת על ידי המנצחים. עוזי וייל יודע זאת היטב. הפעם האחרונה שבה נחשב מנצח היתה בתקופה שבה המילה רייטינג היתה עניין חדש ומעט מגונה. התוכנית האינטליגנטית שהכותב המחונן היה שותף ביצירתה, "החמישייה הקאמרית", זכתה לתהודה תקשורתית עצומה על אף שקהל היעד שלה היה מצומצם. מאז חדר המדרוג לחיינו, ירד וייל לשוליים. וכיוון שבישראל הקטנה הם כה צרים, קשה להישאר במסלול מבלי לעוף לצד הדרך מפעם לפעם – בגלל שאתה בוטה מדי, בגלל שאנשים לא מבינים אותך, בגלל שהרייטינג בקאנטים. זה קרה לוייל לעיתים קרובות בעשור האחרון, בעיתונות המודפסת ובטלוויזיה. וייל הפסיד, בזמן ש"ארץ נהדרת" – עממית יותר, קומוניקטיבית יותר, מיינסטרימית יותר – ניצחה.

בשלושת הפרקים הראשונים של "המשרד", אלו שבהם היה וייל כבול לתכתיבי ההפקה הבריטית, מוזכרת "ארץ נהדרת" כמעט באובססיביות. זו התוכנית האהובה על גיבוריה הטמבלים. עבורם, זהו תו התקן להומור משובח. מהתבטאויות שונות של וייל לאורך השנים אפשר להבין שדעתו אינה נוחה מ"ארץ נהדרת". בין אם מסכימים איתו ובין אם לאו, ברור שגם להומור הקיצוני שלו, זה שלא תמיד ממריא מקונטקסט שברור לישראלי הממוצע, צריך למצוא מקום. הפעם אין להניח לו לסטות מהשוליים ולהיות מוטל שוב כמה שנים באיזו תעלה של שכחה.

הבעיה של סייד קשוע מעט שונה. קשוע – אין דרך אלגנטית לומר זאת – הוא ערבי. ככזה, הוא נתקל בשילוב של ציפיות ואיבה שאי אפשר לצאת ממנו בשלום. הרייטינג של העונה השנייה של "עבודה ערבית" דווקא לא רע בכלל, אבל הבאז בעיקר שלילי. הצד הערבי ממשיך לתקוף את קשוע על כך שהוא מציג את בני עמו בצורה נלעגת. אחדים מהמבקרים בצד הליברלי-יהודי של המפה מאוכזבים ממנו מאותה סיבה בדיוק. אחרים מעקמים את האף כיוון שהמסר הפוליטי טובע בים הדאחקות. עבור שאר הציבור היהודי, קשוע – אין דרך אלגנטית לומר זאת – הוא ערבי. גם העיתונות מודעת לכך. למרות הרייטינג המרשים והעונה המוצלחת, לא תראו את קשוע, את נורמן עיסא וקלרה חורי מככבים לעיתים קרובות בפוזות מפתות על השערים של שבעה לילות, פנאי פלוס או רייטינג. טל נוי מ-TLV, אחת שמבקרת בדיוק שם בערך כל שבוע, יודעת למה: הם נטע זר.

אלא שאחרי פרק הנכבה של "עבודה ערבית", ששודר אמש (שבת) בערוץ 2, ואחרי הפרק הרביעי של "המשרד", שעסק במבצע צבאי דמוי עופרת יצוקה, קשוע ווייל חייבים להיכנס לצד המנצח. עכשיו, אחרי שילדה ערביה שרה בערוץ המיינסטרים הישראלי את שיר הרעות בעודה חושבת בכלל על הנכבה, התשואות לקשוע חייבות לתפוס את מקומן של הרטינות. אחרי ש"המשרד" לגלגה על אובססיית המלחמה הישראלית, בפרק שבסיומו עובד ערבי התגלה כאדם השפוי ביותר במקום העבודה, צריך לדאוג שוייל לא יישאר מובטל בקרוב. הסיבה לכך אינה טמונה במסרים הבוטים: אז הערבים הישראלים רואים ביום העצמאות אסון לאומי - ביג דיל; אז תוכנית טלוויזיה אומרת שמלחמה היא עניין מטופש – אפשר לחשוב. אבל באווירה הנוכחית בישראל, זו שחרדה כל כך לנרטיב הציוני האחד והיחיד שלאורו היא צועדת, האמירות הפשוטות הללו הן בגדר הישג.

אבל ההישג האמיתי הוא שגם "עבודה ערבית" וגם "המשרד" פשוט מצחיקות, וזה לא עניין מובן מאליו. במשך שנים אנחנו מחכים לקומדיה ישראלית ראויה לשמה (ובחיאת, אל תתחילו שוב עם "רמזור"), והנה לפתע דרות זו לצד זו שתיים. הן שונות זו מזו: "עבודה ערבית", קומדיית מצבים מעט בורקסית באופייה, שלהתרחשויותיה יש קשר רופף מאוד להיגיון, מצליחה בכל זאת להשחיל באלגנטיות אמירות נוקבות על חומר הנפץ של יחסי יהודים וערבים בישראל: יהודי שמוכר את דירתו לערבים כדי לדפוק את השכנים, ערבי שמאבד את הברקסים ברחובות ירושלים ואז כמעט נורה למוות על ידי יהודי חובש כיפה, כלבים שנובחים רק על ערבים, שמאלנית מצביעת מרצ שמתחפשת לערביה במיטה. "המשרד", לעומת זאת, מביכה לא פחות משהיא מצחיקה, בהתאם לרוחה של הסדרה המקורית, אבל מפרק לפרק היא גם מתחילה להיות מטורללת ואנרכיסטית, קצת כמו "השער האחורי" ו"הרצועה" של וייל. אפילו אם שיאי הפרק הרביעי לא ישוחזרו, קלאסיקה אנטי מלחמתית זו שווה לבדה עונה שלמה (והסצינה שבה הבוס אבי משולם חובט ביריב עם קלסר ממצה את כל תורת הביטחון של ישראל).

לכאורה, אין חשיבות למה שכותבים על "עבודה ערבית" ועל "המשרד". היצירות אמורות לדבר בעד עצמן. אבל לתהודה שיוצרת היצירה יש משמעות. היא תשכנע זכיין להשקיע בסדרה דוברת ערבית, היא תאפשר למנכ"ל גוף משדר אחר לשים את הז'יטונים על יצירה קיצונית דמוית "המשרד". התהודה תאפשר את המשך קיומם של שוליים לצד הקונסנזוס. אם "החמישייה הקאמרית" לא היתה זוכה להערכה תקשורתית, היינו זוכרים מהניינטיז רק את "הקומדי סטור". אם המגמה הנוכחית תימשך, השנים האלו ייזכרו כתקופה של "רמזור" ו"פולישוק", סדרות בינוניות שהוכתרו כאן כמאסטרפיס. במידה שההישג של קשוע ו-וייל לא יזכה בהכרה, הזירה התרבותית תיוותר נחלתם של טיפוסים כמו רן שריג, ומי שצופה ב"מחוברים" יודע שאלו בשורות איומות.

אופציה אחרת היא שחבר כנסת היסטרי יצפה באחת הסדרות, יזדעזע ויקרא לכינוס חירום של ועדת החינוך. ככה כולם כבר ידברו על קשוע ווייל. נלשין רק שבפרק האחרון של "המשרד" שר אבי משולם שיר היתולי על מותו של רון ארד. זבולון אורלב, האם שומע?