גיבורים קטנים: על דמות הילד בקולנוע הישראלי

השבוע עולה לאקרנים "הדקדוק הפנימי", עיבוד יפהפה של ניר ברגמן לספרו הנחשב של דוד גרוסמן, המגולל את סיפור התבגרותו המיוסרת של הילד אהרון בן ה- 11 על רקע ירושלים של שנות השישים. אהרון (רואי אלסברג) מנסה לשרוד בסרט את הלחצים האיומים של עולם המבוגרים, שמורכב מההורים שאינם מבינים אותו ומחברים שממהרים לנטוש את הילדות שלהם ולהתבגר.

"הדקדוק הפנימי" הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של סרטים ישראליים, שהפכו ילד לדמות הראשית שלהם. עשה את זה כבר הסרט הראשון באורך מלא שהופק בארץ ישראל, 16 שנה לפני קום המדינה - "עודד הנודד" בבימויו של חיים הלחמי. מדובר במעין סרט הרפתקאות על ילד שנאבד ונפצע במהלך טיול עם חבריו בעמק יזרעאל. הסרט זכה להצלחה קופתית ואף למעמד מיתי בקרב אנשי הישוב העברי בראשית דרכו, שהתרגשו עד דמעות לנוכח תלאותיו של הילד הקטן, המשוטט לבדו במרחבי ארץ ישראל. "עודד הנודד" היווה הוכחה מצויינת ליכולתם של ילדים לעורר הזדהות מוגברת ורגשות חמלה בלתי נשלטים אצל הקהל.

בשנים הבאות, שימשו תכונות אלה את יוצרי סרטי ההסברה הרבים שהופקו בישראל, במטרה לגייס תרומות למען המדינה שבדרך מהיהודים העשירים בתפוצות. דמויות של ילדים חמודים בעלילות שוברות לב כיכבו בסרטי הסברה כמו "דמעת הנחמה הגדולה", "בית אבי" ו"אדמה", שהופקו בשנות הארבעים ועסקו לרוב בקליטתם המוצלחת של ילדים ניצולי שואה בישראל.

הבנה לגבי הפוטנציאל הכלכלי של ילדים חמודים בעלילות מלודרמטיות שוברות לב הייתה ברורה לא רק לתועמלנים של המדינה בראשיתה, אלא גם למפיקים הממולחים שהשתלטו על הקולנוע הישראלי בשנות השישים. לא מעט סרטים שהופקו בתקופה הזאת בנו על יכולתם המובנית של הילדים לגרום לצופים להזיל דמעה ובדרך למכור מאות אלפי כרטיסים.

הקולנוען הנשכח יוסף שלחין היה אחראי לאחד הלהיטים הגדולים של שנות השישים בשם "הילד מעבר לרחוב", מלודרמה חברתית שבה מידרדר ילד בן 12 לפשע, בגלל אוזלת היד של אביו קשה היום (אריה אליאס). חיבתו של עם ישראל למלודרמות קורעות לב שבמרכזן דמויות של ילדים הגיעה לשיא עם קרוב למיליון הצופים, שבאו לראות בקולנוע את "נורית" של ג'ורג' עובדיה ב- 1972. בסרט זה שיחקה טובה קצב תפקיד של ילדה, שמחברת מחדש בין אמה לאביה לאחר שבע שנים של פרידה כפויה.

אבל עם כל הכבוד למלודרמה, הז'אנר הכי פופולרי (וגם הכי רווחי) בקולנוע הישראלי של השנים ההן היו הקומדיות העממיות או בשמן המקובל "סרטי הבורקס". סרטים אלה עסקו בהווי של דמויות ססגוניות מהשכונה, כשהבסיס הוא הומור מילולי וסלפסטיק בלי הפסקה. כשהבמאי בועז דוידזון רצה לעשות סרט מצליח במיוחד שיקרוץ גם לחובבי הבורקס וגם לחובבי המלודרמה קורעת הלב הוא החליט לחבר כמה מהקומיקאים הגדולים של הקולנוע הישראלי (יהודה ברקן, זאב רווח, עדנה פלידל, טוביה צפיר) עם ילד חמוד, בעל דמיון מפתיע ל"הילד הבוכה" מהתמונה הקיטשית המפורסמת, באחד התפקידים הראשיים. לסרט, שיצא לאקרנים בשנת 1974, קראו "צ'רלי וחצי" והוא הפך לאחד הסרטים הישראליים האהובים של כל הזמנים.

הכוכב של "צ'רלי וחצי" יהודה ברקן למד לא מעט מבועז דוידזון לגבי סוד העירוב המוצלח בין קומדיה למלודרמה, כשהפיק 13 שנה מאוחר יותר את הסרט הראשון בסדרת "אבא גנוב". ברקן שיחק את צ'יקו, המלח הגברבר, שנאבק עם גרושתו (קרן מור) על חזקה על הילד המשותף שלהם בן. היחסים המרגשים שנוצרו על המסך בין הילד החמוד בן ציון לבין ברקן, לצד שפע סצנות קומיות לפי מיטב המסורת של סרטי הבורקס, הפכו את הסרט לשוס קופתי, שגם זכה לשני סרטי המשך.

בסוף שנות השבעים שינה הקולנוע הישראלי כיוון ופנה לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים, שהודחקו על-ידו עד אותו שלב. יוצרי הסרטים האלה השתמשו כמה וכמה פעמים בדמויות של ילדים בתפקידי הקורבנות הבלתי נמנעים של הכשלים החינוכיים ואוזלת היד של הממסד הישראלי. סרטים כמו "רובה חוליות" של אילן מושנזון ו"מחבואים" של דן וולמן פנו שניהם לשנותיה הראשונות של המדינה, כדי להציג את האופן שבו החינוך המיליטריסטי מפתח בילדים חוסר סובלנות כלפי הזר והחריג בחברה - ניצולי שואה במקרה של "רובה חוליות" והומוסקסואלים במקרה של "מחבואים".

גם הסרט המפורסם "הקיץ של אביה" מ- 1988, פרויקט אישי של השחקנית גילה אלמגור, שבויים על-ידי אלי כהן, מתרחש בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ומציג את הגיבורה הקטנה שלו כקורבן. לעומת שני הסרטים הקודמים, הסרט נמנע מנימה ביקורתית כלפי החברה והמדינה, וממקד את האשמה בתוך התא המשפחתי, כלומר באם ניצולת השואה המטורפת (אלמגור). יתכן והעדרה של הביקורת החברתית וההתמקדות בסיפור החיים האישי, עם יסודות אוטוביוגרפיים מחייה של אלמגור, היה אחת הסיבות להצלחה הקופתית של הסרט בניגוד לסרטים אחרים מהתקופה.

הקולנוע הישראלי של שנות האלפיים הביא למסך גל חדש של סרטים, שגיבורם הראשי הוא ילד. בסרטי הסטודנטים הקצרים של בתי ספר כמו "סם שפיגל" והחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב העניין הפך כמעט למגפה. התופעה נובעת כנראה מהתגברות הנטיה של הקולנוענים לשאוב חומרים מתוך החיים שלהם, ולוותר על אמירות פוליטיות וחברתיות ברורות. כשמדובר ביוצרים בשנות העשרים שלהם, עיסוק בחומרים אישיים שולח לרוב לחוויות מהילדות. עם זאת, נראה שדווקא בעשור האחרון מרבית הסרטים שגיבוריהם ילדים לא מצליחים להביא קהל לבתי הקולנוע. סרטים כמו "צעד קטן" של שחר סגל, "הבוגד הקטן" של לין רות', "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר, "חלומו של הנרי" של איתן גרין, "גיבורים קטנים" של איתי לב, "סיפור קיץ" של שמואל חיימוביץ' ו"אילי ובן" של אורי רביד הצליחו להביא רק כמות מזערית של צופים לבתי הקולנוע.

יתכן וסיבת הכישלון הקופתי נובעת מכך שרוב הסרטים האלה התאפיינו בשפה קולנועית צנועה ומאופקת. בהתחשב בעובדה שהקהל העיקרי של הסרטים האלה הוא ילדים, שמורגלים לוירטואוזיות הצבעונית והמתפקעת מרגשות של סרטי "פיקסאר", קל להבין למה היה להם קשה לקבל דרמות ריאליסטיות דוברות עברית.

הסרטים הספורים מתוך הקטגוריה שזכו להצלחה אצל הקהל הם אלה שהצליחו לאזן בין עיסוק בעולם של ילדים לבין סגנון ונושאים הקוסמים לקהל מבוגר. "האסונות של נינה" (2003), "אדמה משוגעת" (2006) ועכשיו גם "הדקדוק הפנימי" העמידו את גיבוריהם הצעירים על רקע עולם אפלולי, הנשלט על-ידי כיעור אנושי, שגעון ומוות. הניגוד בין התום והיופי של הילדים בסרטים האלה לבין העולם האכזר שמקיף אותם עוררו את רגשות החמלה של הצופים לא פחות ממה שעשו זאת "נורית" ו"הילד מעבר לרחוב" בשנות השישים והשבעים.

לעומת זאת, הסרט "נודל" (2007), זכה להצלחה קופתית גדולה בזכות חזרתו למסורת הקולנוע המסחרי של ערבוב בין אלמנטים קומיים ומלודרמטיים, כשבמוקד הסיפור עומד ילד סיני מתוק בתפקיד הראשי. את הסרט אגב ביימה איילת מנחמי, מי שהייתה אחראית על הסרט השלישי בסדרת "אבא גנוב" של יהודה ברקן. התוצאה הייתה הצלחה קופתית נאה במיוחד.

בשורה התחתונה, אולי הצילום בסרטים החדשים מוקפד יותר והמשחק מלוטש יותר, אבל נראה שנוסחאות שעבדו בקולנוע הישראלי בשנות השבעים ממשיכות לעבוד גם בשנות האלפיים. גם במקרה של סרטים שמעמידים במרכזם דמויות של ילדים, התחושה היא שיש לקולנוענים החדשים מה ללמוד מבועז דוידזון ומג'ורג' עובדיה.