סימנים כחולים: על הסדרה "בלו נטלי"

קל להיות טוב כשהכל טוב. כשאתה לא נגזל לא תצטרך לגזול, כשאתה לא מדוכא אין סיבה לדכא. לא סתם משתמשים במטאפורות מעגליות כשמדברים על אלימות, עוני ופשיעה. העובדה היא שמי שחסר לו משלים את החוסרים, בדרך כלל על חשבון הזולת.

"בלו נטלי" מספרת על משפחה מאושרת שאומללה לפי דרכה, כפי שהכלל של "אנה קרנינה" מכתיב. והרי בישראל, המשפחה היא התא הכי יעיל והמבנה הכי עמיד, או לפחות כזה שנאבקים על עמידותו בכל אופן לגיטימי יותר או פחות. משפחת עמית התל אביבית (צביקה הדר בתפקיד גדי, ודפנה דקל כאשתו קרן), יורדת מנכסיה, ונאלצת לחזור לבית המשפחה האשדודי של קרן. שם מצטרף גדי לעסק המשפחתי המשגשג של גיסו, יוני (יפתח קליין), בעל יאכטה המתפרנס מהפלגות שכר לכל דורש. קרן מצידה, מחפשת את מקומה מחדש, כשהיא משתדלת להתמודד עם אחותה (מיכל לוי המצוינת), שמחזיקה כנגדה פנקס עבה מלא התחשבנויות עבר, פנקס הכולל תחושות נחיתות מול האחות היפה והמצליחה, שהעזה להמציא עצמה מחדש בתל אביב ו"שכחה" את המורשת האשדודית שלה.

במהרה מגלה גדי שבתקופה שבה העסקים קשים, עסק ספנות משגשג לא מצליח בלי מחיר – יוני סיבך עצמו בהברחת נשים ממזרח אירופה עבור טיפוסים מפוקפקים המנהלים עסק סחר בנשים. מכאן יצטרך גדי להחליט האם הוא מהאנשים שכשרע להם הם מרעים לסביבתם, או שיהיה מוכן להטביע את הסירה הרעועה שהיא משפחתו המורחבת בשביל להציל כמה נשים זרות. אל מול המשפחה המאושרת, מתייצבת סכנה בדמות מציאות מכוערת, רקובה שרובנו מעדיפים לסתום את האף ולסובב את המבט מולה.

"בלו נטלי", שכתבו אבנר ברנהיימר וגיא סידיס (שאחראים גם ל"עד החתונה", 180 מעלות מיצירתם הנוכחית), היא סוג של ראי התקופה. היא באה אחרי ש"שובר שורות" ו"העשב של השכן" האמריקאיות, שלימדו אותנו שאין מרחק גדול מדי שאפשר ללכת בשביל להגן על התא המשפחתי בתקופות שפל, ושלהיות מהרעים זה רק עניין של מאיזה צד אתה מתבונן.

אלא ש"בלו נטלי" מתחילה מעט מגמגם – הדיאלוגים לפעמים מסומנים, לוקח זמן להתגבר על צביקה הדר של "כוכב נולד" ועל דפנה דקל של דודידו ולשחרר אותם מכלא הדימוי שבו כלאו את עצמם, ונדמה שהנושא חשוב ומוצלח יותר מהביצוע שלו. יחד עם זאת, בהמשך מסתבר שדווקא כדאי להשהות את הספקנות – "בלו נטלי" מתגבשת להיות סדרה קצבית ויעילה ששורטת בדיוק איפה שצריך – בציפוי האטום של האדישות.

ברנהיימר את סידיס מצליחים בשתי מערכות – הצפת נושא אקוטי שנבלע בתוך השטף הכללי של מהדורות החדשות המטרידות, כמו גם בתיווך שלו לצופה הישראלי שמעדיף את טלוויזיית הפנאי שלו מרגיעה ומנומנמת. את זה הם עושים בחיתוכים מהירים בין המשפחה הכל-ישראלית שמתעסקת במה שכל המשפחות מתעסקות – תככים קטנים, כסף, מלחמות לארג'יות וחינוך בני נוער כפויי טובה – ובין המשפחה הקטנה והמעוותת של הנשים המועסקות בכפייה בזנות. העמדת אלו מול אלו יוצרים אפקט מזעזע במיוחד – האפקט היחידי ששווה להיהרג עליו במחיר של רייטינג נמוך.

כאמור, הסדרה הולכת ומתחממת, הדיאלוגים מתהדקים והדמויות מתפתחות ומעמיקות - יפתח קליין מצליח להפוך את דמות השרמנטי עבה-הקול הרגילה שלו למורכבת ואמינה בתור ה"יהיה בסדר" הישראלי, שמסתבך בבעיה שגדולה יותר מהפאסון שלו. צביקה הדר מצליח להזכיר שלפני שהיה זה שטופח לנינט על השכם בפטרונות, הוא היה שחקן עם רבדים. הוא פגיע, נוגע ללב ואומלל באופן שרק בעלי משפחה שיש לפרנס יכולים להיות.

דפנה דקל היא בעיקר "יציאה", שחקנית גדולה היא לא, אבל היא עושה את העבודה באופן שמניח את הדעת. מיכל לוי מצוינת ממש, אמינה בכל תו ומעצבת דמות שנעה ממרגיזה ועד מקסימה. גם השחקניות הפחות מוכרות שמשחקות את הנשים הרוסיות שנפלו קורבן לחטיפות וסחיטות מרשימות בהופעה מורכבת ואמיצה. אלונה איב מדהימה ממש כיוליה, שדרך עיניה אנו חווים את כל המהלך הדרמטי של הנשים המנוצלות, ורינת מטטוב בתפקיד קטן מצליחה לסמרר את השיערות הקטנות ולהבעיר את המסך בכל שניה שהיא עליו.

"בלו נטלי" היא סדרה שאינה משמחת לכשעצמה, אבל בהחלט משמחת וחשובה בעצם קיומה. היא מצטרפת למגמה קיימת, בה הדרמות הישראליות מראות סימני נטישה של העיסוק ביחסים, בחתונות ובחבר'ה, ומתקדמות להיות אפשרות ליצירת מציאות אחרת בעצם המעורבות שלהן והעמדה שהן נוקטות. כשהן מצליחות לעשות את זה - מבלי להיות מוסרניות באופן מעורר דחייה - הן בהחלט הופכות ליותר מסתם בידור שמרצד על המסך בסוף היום, ומשחקות תפקיד משמעותי ביצירת סדר יום ציבורי.

בתוך המגמה הזו, "בלו נטלי" מצטרפת לסדרות כמו "פרשת השבוע" ו"הבורגנים" בניסיונה המוצלח לעורר את הצופים מהאדישות. והעיקר, ניתן לצפות בה מבלי ליפול בתחושת הקורבן מול מתיחת חיים הכט. זו הדרך וזה הכיוון. עכשיו נותר רק להביא את זה לערוצי המיינסטרים.