כל ריליס של אנימל קולקטיב מלווה תמיד באותן שתי מנטרות של המבקר התורן. הראשונה היא "זו היצירה הנגישה ביותר שלהם עד היום"; יש משהו בקולקטיב החיות שגורם למבקרי מוזיקה להגן עליהם עד זוב דם ולהתחיל לזמזמם משפטים כמו "לא לא... הפעם באמת מדובר בפופ טהור... כל קטע כאן הוא לגמרי קליט... תקשיבו ותבינו". האמת היא, שסביר שמי שלא הבין אותם עד עכשיו, כבר לא יבין לעולם.
Sung Tung, האלבום המלא השישי של הקולקטיב, אכן היה קפיצה רצינית למרכז. כמו גם Prospect Hummer EP ועל אחת כמה וכמה Feels של 2005. מאז, בכל סינגל, הופעה או פרויקט סולו, אנימל קולקטיב שומרים על רמה אחידה של פופיות מתפרצת ואנרגטית. לפעמים זה שמח יותר, לעיתים קליט מאוד ולרוב באמת קומוניקטיבי למדי, אלא שהכל, איך לא, יחסי, ומי שלא הצליח לזמזם קטעים מ-Feels לא ינסה לשכנע את האחיינית שלו להתעלם מהקאמבק של בריטני ולתת צ'אנס ל-Strawberry Jam, בדיוק כמו שהאנשים שלא מצאו פופ בליארס החדש עוד לא קניתם? - לא יצליחו לגרד אותו משום אלבום של אנימל קולקטיב.
הטענה השנייה שתמיד נצמדת לאנימל קולקטיב מקובלת עליי יותר, והיא גורסת כי החבורה הברוקלינאית הזו היא הוולווט אנדרגראונד של שנות ה-2000. בשבע השנים האחרונות קיבלנו מהם שמונה אלבומים, שלושה אי-פיז, המון הרכבי צד ועוד. כמעט כל אלו היו פורצי דרך, מיוחדים, מרשימים ומאוד משפיעים על הסביבה. למען האמת, אין אף הרכב שפועל בעשור הזה ויש לו סאונד יותר עצמאי וייחודי.
ככל הנראה אסיד ופטריות
העובדה שהאמנות מנחה את כל מה שהם עושים גורמת לקווי דמיון נוספים בין הקולקטיב לוולווט - בעטיפות, ההופעות, השירים והטקסטים. לוולווט אנדרגרונד היה את אנדי וורהול, לאנימל קולקטיב יש את חוש האסתטיקה הבלעדי להם (שתאהבו או תשנאו אותו, אבל תודו שהוא מושרש עמוק בתוכם). החזון של הוולווט הגיע בעזרת ההרואין, וגם זה של הקולקטיב מגיע מסמים ככל הנראה אסיד, פטריות וכל דבר שמוביל לאפקט פסיכדלי כלשהו.
ההבדל ביניהן הוא שבניגוד לקלישאה שגורסת שלא רבים האזינו בזמן אמת לוולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שכן שמע אותם הקים להקה, לא נראה לי שיותר מדי אנשים ייצרו מוזיקה בעקבות הקולקטיב, בעיקר משום שכל מי שנחשף אליהם יודע שהוא לא יצליח לחקות אותם. ואולי זה גם זמן טוב לשאול: באמת מה לעזאזל הם עושים שם? או.קיי, יש המון לופים רפיטטיביים שמעורבבים עם סימפולים, גיטרות, רוורב וצעקות, אבל לאן לוקחים את זה מכאן?
אפילו כשהם נפרדים לרגע ומוציאים אלבומי סולו, נדמה שהאנשים שמאחורי אנימל קולקטיב לא כל כך יודעים מה לעשות בלי החברים האחרים. לפני כחצי שנה, פנדה בר, אחת החיות הבולטות ביותר בג'ונגל, הוציא אלבום סולו שלישי וכל הביקורות היללו ושיבחו. לדעתי, למעט קטע-שניים שבאמת הבריקו, היצירה היתה עירומה וחסרת נפח. למעשה, הוא עשה בערך את מה שהוא עושה באלבומים של אנימל קולקטיב, רק לא בשלמות, כאילו רק ארבעה מתוך שלושים הערוצים היו פתוחים בפרו-טולס.
הפיצוץ קרב ובא
אך כאמור, כשהם ביחד, אי אפשר להגיד עליהם מילה רעה. שישה שירים מהתשעה שב-Strawberry Jam דלפו לאינטרנט כבר ביוני. היה לי מספיק זמן להאזין להם שוב ושוב, כשהמנטרה "האלבום הטוב של השנה" מהדהדת לי בראש. האנשים של אנימל קולקטיב, ששקועים, כאמור, באמנות ולא בכיס שלהם, יצאו הכי מלכים שאפשר בעקבות הדליפה בזמן שהלייבל החדש שלהם, דומינו, ניסה להילחם בפיראטיות, הם הוציאו הודעה שביקשה מהמדליפים לשחרר לרשת גם את הקטעים האחרים: "הכי מבאס אותנו שאנשים לא מסוגלים לקבל את החוויה המלאה של האלבום. תשימו ברשת את שלושת השירים הנוספים במיידי".
ובאמת, כשלם, האלבום הזה מדהים, הייתי מרחיק ואומר "יצירת מופת", אך עדיין קשה לדעת ואני חייב לתת לזמן לעשות את שלו. כמו תמיד, אנימל קולקטיב יוצרים פופ אקספרמנטלי שגורם להרגיש שהפיצוץ קרב ובא. המלודיות שמאחורי הלופים והצרחות נעימות יותר מתמיד; אם מפשיטים את כל ההמולה סביבן, הן מתגלות ככל כך פשוטות, שאפילו אייקון לו-פיי כדניאל ג'ונסטון היה יכול להתגאות בהן. הכתיבה שלהם גם היא נגלת לאוזן פתאום, כשהטקסטים מורכבים ונוגים, והקטעים כולם פשוט מעולים. אני לא הולך לעשות לכם חיים קלים ולהמליץ על כמה דוגמאות מייצגות. זה אלבום שצריך להקשיב לו מתחילתו ועד סופו וכדאי מאוד לכולכם לעשות את זה. חבל שתפסידו.