קשה אך יציב

זאת היתה אמורה להיות מתנת יום ההולדת המושלמת. ההולד סטדי, כנראה להקת הגיטרות הטובה ביותר שפועלת היום, הכריזה על אלבום חדש שייצא ב-14 ביולי, שזה גם יום הבסטיליה (למי איכפת?) וגם היום שבו נולדתי. בזמן שהייתי עסוק בלהתרברב בפני העולם שהולד סטדי אוהבים אותי כמעט כמו שאני אוהב איתם, "Stay Positive", האלבום הרביעי שלהם, דלף לרשת ונרשם בכל פרופיל לאסט-אף-אם מצוי. כתגובה, החמישייה שפועלת על קו מיניאפוליס-ברוקלין, הקדימה את תאריך שחרור האלבום.

המהדורה הדיגיטלית יצאה בשבוע שעבר, והגרסה הגשמית תמתין לתאריך הראשוני באופן משודרג - מי שיתאפק יקבל גם שלושה שירי בונוס - מן פרס שכזה לאנשים שאוהבים פלסטיק. אני לא אוהב פלסטיק, אני אוהב את ההולד סטדי ובניגוד לאלף להקות הייפ אחרות ששיבחתי על עמודים אלו במהלך השנים והספקתי לשכוח – האהבה הזו היא אמיתית. כשאני שומע את קרייג פין אני לא צריך שום דבר אחר. כלום.

ההולד סטדי יוצרים מוזיקת בארים מלוכלכת. להרבה אנשים זה מזכיר את שנות ה-70, כל מיני אלכוהוליסטים רנדומליים ואת ברוס ספרינגסטין. אבל זו הדרך הפשטנית להסתכל עליהם. הכוח של ההולד סטדי הוא כמעט דתי - יש כאלו שרואים בקרייג פין, הסולן, סוג של נביא, או אפילו משיח שנון וחריף, שכותב את הטקסטים הכי טובים שיוצאים היום מארצות הברית, ומצליח להפיץ כריזמה פסיכית למרות המראה האקסטרה משעמם שלו. אני מניח שהבנתם כבר לאיזה מחנה אני משתייך.

אבל לא רק הטקסטים וההגשה של פין עושים את ההולד סטדי. על הנייר, המוזיקה שהם עושים קצת בנאלית ומיושנת. אם היתה יוצאת מכל להקה אחרת, קשה לי להאמין שזה היה מרגש באותו האופן. אבל כשהלהקה הזו ביחד, אי אפשר לעמוד בפניה: הקול הנואם והמתנשא של פין, ההרמוניות הקוליות שמגיעות בפזמונים, השילוב של הפסנתר, האורך המדויק של השירים. הכל כל כך נכון ומדהים, שחייבים להתחבר.

האלבום החדש קצת פחות נגיש ומיידי מקודמיו. בשביל באמת להבין אותו, צריך להכיר את ההולד סטדי טוב ולדעת בעל פה לפחות שניים מתוך שלושת האלבומים הקודמים שלהם. רוב השירים הם התכתבות ישירה עם רגעים ישנים יותר של הלהקה. יש המון ציטוטים עצמיים וחזרה לסיפורים ישנים. בשיר הנושא המצוין, פין ממציא את עצמו מחדש באופן השירה - הספוקן וורד שלו הוא מהיר, תקיף ובטוח באופן מרשים - אבל אין בו כמעט אף משפט שלא מעלה נשכחות, כשהשיא מגיע בסיום, כשפין אומר "זה דבר אחד להתחיל את זה עם ג'אם חיובי/ וזה דבר אחר לדאוג שזה ימשיך", ובכך חוזר ל-"Positive Jam", השיר הראשון של ההולד סטדי, בו הכריז פין כי "חייבים להתחיל עם ג'אם חיובי".

וזו בעצם המהות של "Stay Positive" - ההולד סטדי מנסים לסגור מעגל כלשהו, בכדי שיוכלו, מתישהו, להתרחק מהתוכן ומכל סיפורי הקונספט של שלושת האלבומים הראשונים. בסך הכל, הם לא אותם אנשים שהיו כשהכל התחיל - הם מצליחים יותר, ניו-יורקיים יותר, מבוגרים יותר ובליינים פחות. פין כבר מתקרב לגיל 37, זה לא פשוט.

שיר הפתיחה, "Constructive Summer", הוא המנון עמוס הכרזות באווירת Pאנק-רוק אמריקאי. יש בו משפטים מלאי כוונות כמו "אנחנו הולכים לבנות משהו בקיץ הזה", והבהרה שחיי האלכוהול - שמקבל באלבום הזה משקל משמעותי בהרבה מסמים אחרים - הם הנכונים בשבילם. אבל מעל לכל, בולטת הבחירה של פין, שבמשך יותר מדי זמן התנדנד בין חיי ההוללות לחינוך הקתולי שלו: תחילה הוא שר "פגשתי את המושיע שלך/ השתחוותי לרגליו/ הוא לקח את עשרת הדולרים שלי/ ונעלם במעלה הרחוב", וכמה משפטים אחרי זה הוא אומר "הרימו כוסית לקדוש ג'ו סטראמר/ אני חושב שהוא היה המורה ההגון היחיד שלנו".

כמובן שבהמשך הוא ממשיך להתנדנד, ב"Yeah Sapphire" הוא צועק "הייתי סקפטי בהתחלה/ אבל הניסים האלו מתחוללים", וב-"Both Crosses" הוא שר טקסט שרק נוצרים יכולים להבין (זו כנראה הסיבה שהשיר הזה, לצד "Navy Sheets" עמוס הפוטנציאל וקטן המימוש, הם החלשים באלבום). אבל המסר הכללי של השירים ברור, ופין לא הולך להיות חבר כבוד באף כנסיה יותר.

כאמור, ההולד סטדי כבר לא ילדים, והם מתמודדים עם השינוי התפיסתי בשלושה מישורים: ב- "Joke About Jamaica" פין מדגיש שהוא מפחד להישמע כמישהו שחוזר על קלישאות, ומספר על בחורה, שכנראה מייצגת את הלהקה עצמה. קשה לה לצאת בימינו - "הילדים נהיים צעירים יותר/ הלהקות נהיות רועשות יותר" - כל הנערות מושכות את תשומת הלב של הגברים והאווירה היא לא מה שהיתה פעם; ב-"Lord, I'm Discouraged" פין שופך את הלב כפי שלא עשה מעולם, ומעביר חוויות רעות מהעבר, דרך איזו בחורה, שלא ממש צלחה את עולם המסיבות כמוהו. היא או זונה או ג'אנקי - זה לא מאוד ברור - היא מלאה חבלות ולא מוכנה לשתף את פין בצרות שלה. פין מצדו, אומר בכאב, "אני יודע שזה לא סביר/ שהיא אי פעם תהיה שלי/ אז לרוב אני פשוט מתפלל שהיא לא תמות".

המישור השלישי מגיע במה שכרגע מרגיש כשיר הטוב באלבום, "Slapped Actress", בו פין מנסה לחזור בכוח לעצמו של פעם. זהו השיר שסוגר את "Stay Positive", והוא המשך ישיר של "Killer Parties" השיר הטוב ביותר בבכורה של ההולד סטדי, שמספר על מסיבות מטורפות באיבור סיטי שבטמפה, פלורידה. בחצי הראשון של "Slapped Actress", פין זורק לנו רמזים לאן הוא הולך עם הטקסט הזה, ובונה את המתח לאט לאט. ברגע שהוא מגיע למשפט "אל תגידי להם שאיבור סיטי כמעט הרגה אותנו שוב", קשה לנשום. אני חושב שכבר כמה שנים לא היתה שורה שהפילה לי ככה את הלב לתחתונים.

אל בהלה, לא כל האלבום כל כך כבד. פה ושם מושחלים גם שירים קלילים יותר ומוצלחים לא פחות, כמו לדוגמא "One For The Cutters". אז נכון, יש בשיר רצח, סמים, חקירות וזיונים ליד פחי אשפה - אבל בגלל שפין רק מספר סיפור, כזה שלא ממש קשור אליו, האווירה היא חופשית ואוורירית יותר, ממש כמו העיבוד הקליל שלו זכה השיר; בנוסף, קיבלנו את השיר הראשון של ההולד סטדי שהוא להיט רדיו בכל המובנים - "Sequestered In Memphis", הסינגל הראשון מהאלבום, שמספר על סטוץ שהתחיל בשירותים והמשיך לו במהלך הלילה, עם מישהי ש"באור הבר/ נראתה מצוין/ באור היום/ נראתה נואשת". זה בסדר, "גם אני הייתי נואש", מבהיר פין.

השיר הזה, מכיל אלמנט נוסף בתוכו - זו הפעם היחידה, למעט איזשהו קטע של הרכב צד אלקטרוני של פין בשם The Brokerdealer, בו הוא מתוודה על כך שהוא כבר די מפורסם, באומרו "עכשיו הם רוצים לדעת בדיוק איפה השירותים/ בן אדם, מה זה משנה בכלל/ זה לא יכול להיות חשוב". טעות. זה חשוב מאוד להמוני מעריצים שלא יכולים בלי ההולד סטדי - הקהילה הזו הולכת וגודלת, וזה בזכות אלבומים מעולים כמו "Stay Positive" ותדירות לא רעה של ביסיידים. עכשיו, כשנראה שפין וחבריו סגרו מעגל ואיתו פרק בחיי הלהקה, נשאר רק להינות מהאלבום הזה ולקוות שההתחלה החדשה, שתגיע כנראה באלבום החמישי, תהיה מבריקה כמו הסיבוב הנוכחי. יש לי הרגשה שזה יהיה אפילו גדול יותר.

ההולד סטדי, "Stay Positive"
(Vagrant Records)