יפה עיניים

זה התחיל בסולו. ילד בן 13 שיושב עם גיטרה אקוסטית וצורח על טייפ את כל התסכולים שיכולים להיות לקטין מבית טוב שנוטה לשקוע במחשבות. אותו אלבום בכורה של קונור אוברסט "Water" מ-1993, כמו גם השניים שהגיעו אחריו, היה רק נבואה לבאות. לא היה בו משהו שבאמת יכל לסחוף מאזינים - למי יש כוח לבעיות של מישהו שעדיין לא התגלח? - אבל היום, כשמאזינים לו, אפשר לגלות בו הרבה מהיסודות של האינדי-סופרסטאר בוהק העיניים.

ואז אוברסט התחיל להתחבר לאנשים, להקים להקות. הרי להיות לבד זה מדכא, ואוברסט - למרות שרצה שתאמינו שלא זה המצב - הוא ייצור חברתי. ככה נולדו באומהה הרכבי האינדי Park Ave ו-Commander Venus. הראשון המשיך למה שהרוב מכירים כטילי אנד דה וול, ובשני אפשר למצוא את השיר החד-פעמי "Dress to Please", בו אוברסט מוציא את הגרון כאילו היה ג'וני רוטן. לבסוף הוא מצא את מקומו, והתמקד בברייט אייז - להקה שחבריה תמיד משתנים, מפרים את האווירה, שרים קולות רקע ותורמים בנגינה. הדבר היחיד שקבוע בברייט אייז הוא אוברסט. הכותב, המלחין והמוח (יש הטוענים שגם מייק מוגיס ונייט וולקאט הם חברים קבועים, אך מעבר חטוף על הקרדטים באלבומים השונים אחרת).

חוץ מהאלבום המעולה והיחיד שהוציא אוברסט ב-2002 עם להקת המחאה Desaparecidos, האיש התעסק 11 שנים רק באלבומים של ברייט אייז, ואיתם עבר שלוש תקופות התפתחות. התקופה הראשונה מכילה את שלושת האלבומים הראשונים. השירים בה מינימליסטיים, הכי לואו פיי שיש; הנושאים היו כאלו שמטרידים וכואבים לכל נער מתבגר, אך מנוסחים באופן כל כך מדויק ונוגע, שכמעט כל משפט מפיל שם את הלב לתחתונים (את "Letting Off The Happiness" מ-1998 אני עדיין לא יכול לשמוע מבלי לעורר מיליון תחושות שאני מעדיף להעלים לנצח).

התקופה השניה של ברייט אייז מתחילה ונגמרת בשתי יצירות המופת שלו, "Lifted" מ-2002 (שהוא אחד מחמשת האלבומים הטובים של העשור) ו-"I'm Wide Awake, It's Morning" מ-2005. אלו השנים שבהם אוברסט לא רק כתב באופן הכי כנה ומדויק, אלא גם ברהיטות מרשימה; הוא לא רק שיחק את דמות האידאליסט האבוד; הוא נשאב לתוכה, שתה בלי סוף ועשה סמים כמו כוכב רוקנ'רול; הוא לא סתם שיחק עם גיטרה אקוסטית ופולק, הוא ממש הלחין מלודיות מרגשות.

גם ההצלחה הגיעה בתקופה הזו. פתאום, השוו את אוברסט לדילן וללאונרד כהן; ילדי האינדי מכל העולם הצביעו עם הארנקים שלהם, והכניסו שני שירים של ברייט אייז, בו זמנית, למקום הראשון והשני במצעד הסינגלים של בילבורד. פתאום, משפטים ששר באלבום של Desaparecidos, כמו למשל "אתם יכולים לקנות את האלבומים שלי ברשתות של תאגידים/ ואני אומר לעצמי שאין לי במה להתבייש/ אבל אני מתבייש", נשמעו טרחניים במקצת, אפילו מזויפים. אוברסט לא מצא את עצמו, ורצה להמציא את עצמו מחדש, או לפחות לגלות צלילים חדשים. וככה החלה התקופה השלישית, המבולבלת וחסרת ההשראה של ברייט אייז.

התקופה השלישית החלה בעצם עם "Digital Ash In A Digital Urn" - אלבום שיצא במקביל ל-"I'm Wide Awake, It's Morning" והתיימר לספק כיוון עדכני ואלקטרוני. בפועל, מדובר בריליס מפוספס עם סאונד מיושן, שרק שירים בודדים ממנו שווים אזכור (אחד מהם, "Take It Easy (Love Nothing)", הוא הברקה מדהימה, שיצאה תחת הפקתו של הגאון Dntel). אבל שיא הסתמיות הגיע ב-"Cassadaga" של שנה שעברה, שירה לכל כך הרבה כיוונים, ופגע רק בפעמים הבודדות שאוברסט דרך באזורי הקאנטרי-פולק הישנים שלו.

למזלנו, לכיוונים האלו חוזר אוברסט, באופן מושכל ובוגר הפעם, באלבום החדש שלו, שנושא את שמו בלבד, לראשונה מ-1996. קצת מוזרה הבחירה הזו, שכן יש להקה שלמה מאחוריו. זו הלהקה שמנגנת איתו בהופעות ושמה הוא The Mystic Valley Band, והעובדה שעל האלבום חתום אוברסט מנוגדת לעקרון ה"ביחד" שתמיד עמד מאחוריו - כאילו שהחליט שהוא כבר לא ילד והגיע הזמן לחטוף לידיו כמה שיותר קרדיט. כמו שאמר באלבומו הקודם, זה או שתהרוג או שיהרגו אותך.

אבל בואו נשאיר שיקולי אגו מאחור, ונתמקד במוזיקה, שהיא, כמו שאמרתי קודם בשמחה, לא מחדשת כלום, ויותר חשוב מזה, לא מנסה לחדש כלום. זה פשוט לא מתאים לאוברסט להיות חדשן, שכן הוא אחד מהמוזיקאים הכי קונפורמיסטיים שפועלים כיום באינדי האמריקאי. כל ההשפעות שלו לקוחות מהעבר, הוא כל הזמן מדבר על הנפש האנלוגית שלו ואפילו בשיר הסוגר של "Cassadaga" הוא מדגיש ואומר "כשאני שומע מוזיקה יפה/ היא תמיד מתקופה אחרת".

מה שכן עושה את האלבום הזה למשהו שמתעלה על הצי'קמוקים שהוציא בשנים האחרונות, הוא שאוברסט הבין שהוא לא בן 17 יותר. בגיל 28 הוא סוף סוף הפסיק להיות טינאג'ייר: לא עוד שירים על בנות שלא רוצות אותו (כי מי לא תרצה אותו היום? בטח לא וינונה ריידר), לא עוד בלדות שבורות על כך שהוא לעולם לא יגיע להיות משהו טוב (כי לכמה אנשים בגילו יש כזה קטלוג מרשים?) ואפילו בלי יותר מדי קשקושים פוליטיים (גם כי אנטי גלובליזציה זה הכי 2002, וגם כי שניה לפני שבוש מפנה את המושב, למי יש כוח?). האלבום אפילו לא מתחיל בפתיח הדרמטי האופייני, אלא סתם בשיר טוב.

וזה מה שיש באלבום הזה - שירים טובים. רובם לא מבריקים בצורה יוצאת דופן - אוברסט כבר כתב טקסטים יותר טובים מכל מה שיש פה, אבל ההפקה המשויפת למדי, שלוותה המון מהחברות של אוברסט עם אם. וורד, עושה את העבודה, ולכן רוב הקטעים (ובעיקר הסינגל "Danny Callahan") מזכירים את האווירה של "Four Winds", שיר שדווקא כן זכור לטובה מ-"Cassadaga".

אוברסט אמנם אומר ב-"Eagle on a Pole", אחד מהשירים המוצלחים שבאלבום, את המשפט "מעולם לא התרגלתי לצלילים שמחים", אך האלבום החדש מכיל כמה לחנים עליזים למדי - "I Don't Want To Die (In The Hospital)" והמקצב האדיר שלו הוא אחד משירי הקאנטרי הכי טובים ששמעתי, ו-"NYC - Gone, Gone" הוא מארש אנרגטי ומחויך; שאלוהים יעזור לי, אבל ב-"Souled Out" אפילו שומעים את אוברסט צוחק לשבריר שניה.

ב-"Moab" המוצלח אנו למדים ש"אין דבר שהדרך לא יכולה לרפא" (אם הוא רק היה יודע את זה לפני שכתב את כל המילים האובדניות ההן), ואת "Get-Well-Cards" זמזמתי כבר אחרי האזנה אחת. בשיר הסיום, "Milk Thistle", אוברסט חוזר למינימליזם, ואומר "אם אלך לגן עדן, ישעמם לי עד מוות", ולמרות שהמוטיב הזה טחון למדי (אפילו ביגי סמולז השתמש בו), הוא מעלה חיוך, שכן אוברסט כבר מודע לכך שהרבה פעמים הוא סתם מדוכדך, זה האופי שלו. פתאום הוא קצת מודע לעצמו.

האלבום הזה בעצם סוגר מעגל לא רק מבחינת השם שכתוב על העטיפה - הקריירה של אוברסט התחילה במישהו שמקליט חומרים שמתאימים לגילו, וחזרה להיות של מישהו שמקליט חומרים שמתאימים לגילו. כן, האלבום החדש חונך את העידן המפוייס של קונור אוברסט, והוא התחלה מצוינת לגלגול חדש בקריירה שלו - כזה שמיועד לאלו שהעריצו אותו בהתחלה וגדלו, ולא לילדים שבורים בכיתה י"א. יש לי הרגשה שהכיוון הזה רק ילך ויתחדד, ושאוברסט יעשה את הלא יאומן ויזדקן בכבוד.

קונור אוברסט, "Conor Oberst" (הליקון, Merge)