בובת סמרטוט

אני שונא את האישיות של אמנדה פאלמר. ברור לי שיהיו כאלו שיחשבו שזה סתם כי היא אישה חזקה, פמניסטית ודעתנית. זו ממש לא הסיבה. אין לי בעיה עם הדעות שלה; לעזאזל, אני מחזיק בחלק ניכר מהן. מה שמפריע לי זו הדרך שבא הם מציגה אותן - כאילו היא היחידה שאומרת את האמת בפנים, עם לוק הוינטג'-גות' הממוחזר עד טירוף שלה.

הרי מה שהתחיל בתור הצהרה אסתטית מבורכת - בתחילת דרכה של להקת האם של פאלמר, דרזדן דולס - הפך עם הזמן לבדיחה מעייפת על חשבון ילדות מרדניות בנות 13. אז נכון, אולי תרבות האימו אשמה בכך יותר מאשר פאלמר (בכל זאת, שחור זה שחור, לא?), אך הייתי מצפה ממישהי כמוה להבין שמה שהיא עושה כבר נשחק עד תום. עם כל האינטליגנציה והמודעות עצמית שלה, הייתם חושבים שהיא תדע להשתנות ולהתפתח עם הזמן.

והיא לא ממש מתפתחת. גם לא מוזיקלית. זאת אומרת, אם אשים את השנאה האישית בצד, אני אודה בכך שאני נהנה מהמוזיקה שלה. תמיד נהניתי. זה לא משנה את העובדה שבשבע שנות הפעילות של הדרזדן דולס ומאז שהוציאו את הדמו הראשון לאוויר, הם לא השתנו כלל. השינוי גם לא מגיע באלבום הסולו החדש של פאלמר, העונה לשם "Who Killed Amanda Palmer". הקטע המשעשע הוא שהסיבה המוצהרת לשחרור אלבום הסולו, היא להקליט חומרים שלא מתאימים למסגרת של הדרזדן דולס.

בדרזדן דולס, פאלמר כותבת את השירים, מכתיבה את הקצב ומנגנת על הפסנתר, בעוד שבן זוגה, בריאן ויגולין, מתופף לפי דרישה, וכשמבקשים ממנו, גם מרים גיטרה. בסולו, פאלמר רצתה לשיר רק בלדות ובעצם לבצע שירים שנכתבו במהלך עשר השנים האחרונות - חלקם מוכרים מהופעות, חלקם מעולם לא ראו אור - באופן הכי שקט שאפשר. בפועל, זה לא מה שקרה.

בעצם, קיבלנו את אותה פאלמר מוכרת, רק עם טקסטים שלא שמענו בעבר (והם מוצלחים, כמו תמיד). "Guitar Hero" הוא קטע מרגש שמארח את איסט ביי ריי מהדד קנדיס ו-"Runs In The Family" המהיר באמת מאוד מגניב. יש גם את שיר ה-Twee האולטימטיבי, "Oasis", שמחזיר את המלחמה בין אואזיס לבלר לחיים, מספר על אונס והפלה וכולל טקסטים משעשעים כמו "כשהחופשה נגמרה/ השמועה היתה בכל מקום/ שאני זונת קראק/ מליסה סיפרה להם/ ועכשיו אנחנו לא מדברות/ רק שיש לנו כרטיסים לראות את בלר באוקטובר/ ואני חושבת שאנחנו עדיין הולכות". ויש נפילות, בעיקר כאלו שמשלבות שיתופי פעולה, כמו למשל "What's The Use Of Wond'rin'?" הנוראי, בכיכובה של אנני קלארק המעצבנת מסיינט וינסנט.

פאלמר גייסה את בן פולדס להפיק את האלבום והוא, ללא שום השראה, דחק בה להוציא עוד אלבום של דרזדן דולס, רק בלי ויגולין. הוא הוסיף כלי נגינה רבים ובחלק מהשירים הגביר את הקצב. הוא גם הכניס מלא שיתופי פעולה שלא תורמים יותר מדי לסיפור. זה לא נשמע רע, אבל מתי לעזאזל נקבל זווית אחרת מהאישיות של פאלמר? כזו שאוכל לחבב? אם זה לא קרה באלבום הסולו, אני מתחיל לחשוב שזה כבר לא יקרה.

אמנדה פאלמר, "Who Killed Amanda Palmer"
(Roadrunner)