אין עוד קול

גידי גוב הוא זמר נוזל. כמו מצב הצבירה הפופולרי, לא משנה באיזה כלי תשימו את גידי גוב – רוק נונסנס של כוורת, הפופ המושלם של גזוז, הכאילו כסאח של דודה או כל פאזה בקריירת הסולו שלו – גוב יתאים בדיוק למידות הרצויות, לא מתחת ולא מעל, לא מעבר ולא פחות מהדרוש. כל מה שגוב צריך הוא מילים אינטליגנטיות ("אני שוב מתאהב" של יונה וולך, "שלל שרב" של מאיר אריאל) ולחן הדוק (כל דבר שדני סנדרסון, הפול מקרטני הישראלי, עשה בחייו) והרי לכם זמר נפלא וורסטילי, שיכול להכיל את המונח "לכל המשפחה" ועוד להשאיר עודף לדודים מחו"ל. עכשיו, גוב נותר רק עם בעיה אחת: הוא כבר לא זמר.

ההחלטה שלא לערוך באופן כרונולוגי את "שלל שיריו", האוסף המקיף שמסכם את קריירת הסולו של גוב, מדגימה מצוין כיצד אחד האנשים הקולים בישראל הפך לפקעת מיתרים חבוטה וחסרת מודעות לאובדנם של הנעורים. כך, מיד אחרי "בקצה ההר", שיר הנושא מאלבומו האחרון של גוב, מגיע "למה ליבך כמו קרח" משנת 1991, מלהיטיו הגדולים ביותר של גוב וחתיכת גילטי פלז'ר ששום מסיבת רטרו מהגיהינום לא שלמה בלעדיו. ההבדל בין גוב של שנת 2005 לשנת 1991 בהגשה ובגישה מזכיר קמפיין "לפני/אחרי" של חברה לשמירת משקל, רק שבמקום לרזות גוב דחף מסמרים לגרון והתוצאה דומה לצילום הפרצוף של ריהאנה שרץ ברשת בימים האחרונים והאמינו לנו: זהו אינו מחזה לצפות בו.

מעבר לאובדנו הפיזי של קולו, גוב בחר במעבדים שדרשו ממנו יכולות ווקאליות שמעולם לא הלמו את מידותיו כמבצע מצוין. אם סנדרסון ידע להנדס במדויק את ההרמוניות של כוורת כך שגוב יקבל את המושכות, החל מסוף שנות השמונים הוא נפל שוב ושוב לעיבודים בהם הוא נשמע מאומץ ומתנשף כתוצאה משהייה בטריטוריות מוזיקליות שלא הלמו את השינויים שקולו עבר. הדבר בולט בשירים מתוך "דרך ארץ" (1987), אלבום שינוי הכיוון של גוב, שהלך בעקבות הדיסטורשן הספרינגסטיני של לואי להב מבלי להבין שלא רק שהוא לא ספרינגסטין, הוא אפילו לא שלום חנוך שגם נפל -כמו רבים אחרים - לאותו פח באותן שנים. לכן, במקום לטפח את הפרייזינג הייחודי שלו, גוב נגרר לפארסות כמו הפזמון של "כמעט סתיו" ("כשכוכבים כבים לתוך הנשמההה") או הביצוע שלו ל"פרח" שכתבה צרויה להב, שבהשוואה לפוליקר, גוב נשמע כמו תלמיד כיתה ה' שמבצע את השיר בטקס יום השואה.

מ"דרך ארץ", למעט רגעים מקסימים ב"אין עוד יום" (ללא ספק אלבום הסולו הטוב ביותר שלו), גוב מחפש את הימים האבודים שבהם היה הגבר באורגיה עם גלי עטרי וענת עצמון ולא הזמר הנאנח והמתנשף של "מי תרצי" או של ביצועי הלייב שלו מתוכנית הבוקר "יום חדש". גם כשביצע החלטות אמנותיות נכונות, כמו העבודה עם עמיר בניון ב"בקצה ההר", גוב ניסה להידבק לסטנדרטים של בניון ונפל שוב על סעיף חוסר המודעות. במקום שיהפוך את הצרידות לסקסית כמו שעשו זמרים אחרים בעולם שאיבדו את הקול (מטום וייטס ועד רוד סטיוארט), גוב – על אף הכריזמה האדירה שלו, שמאפשרת לצפות בתוכניות של "גידי גוב הולך לאכול" שוב ושוב גם אחרי עשור - התעקש להפוך לזמר בלתי אזין, שגם בהופעות האיחוד האינסופיות של כוורת - גידי דני וידידים, או דני אפרים וידידות או איך שלא קוראים לזה – מתחדדת המסקנה שאסור לו לשיר.

יומיים לאחר הבחירות לכנסת, קשה שלא להשוות את מצבו של גוב כזמר לשמאל הישראלי המרוסק, זה שלפני עשרות שנים ייסד את המדינה ואילו כיום פרצופו נראה כפניו של גוב על עטיפת "דרך ארץ": נבוך, מבויש ומבין כי הוא כאן על דרך האינרציה ולא בתפקיד אופרטיבי כלשהו. לכן, בדיוק כמו מפלגת 13 המנדטים, גוב חייב להחליט אם הוא ממשיך לפרק את המורשת ההיסטורית שלו כנדבך מרכזי בפופ הישראלי, או שהוא ממציא את עצמו מחדש כמבצע החלקלק והאופורטוניסט שהיה בעבר רק בפורמט בוגר ובעיקר מודע לעצמו. או, שפשוט יחליף את אהוד ברק. ממילא הם דומים פוליטית ולפחות אז, גוב יזייף רק כשיצטרך לשיר את "התקווה".

גידי גוב, "שלל שיריו" (הד ארצי)