עמיד נגד מים

אם הייתי יודע לכתוב שירים הייתי רוצה לכתוב כמו אוון אושוורת'. אני לא חושב שיש מישהו בעולם הזה שיודע לכתוב בצורה קוהרנטית יותר על חיי היום יום של אנשים שכמותי בכל העולם. אם אתה בין גיל 25 ל-35, גר בעיר, שותה בלילות, בעל נפש רגישה יחסית, מכיר בנות, מתאהב בשניות, מתבלבל בקלות וחווית - בין כל הבררה - גם קשרים ארוכים, סביר להניח שהשירים של אושוורת', אותם הוא מפרסם תחת השם המתחכם Casiotone For The Painfully Alone, ידברו לך ישר ללב.

בחודשיים האחרונים אושוורת' הוציא שני אלבומים וחיפה על כך שמאז "Etiquette" המעולה מ-2006, לא קיבלנו ממנו שום אלבום אולפן. להגנתו, נציין שבזמן שעבר הוא הוציא לא מעט סינגלים, 7 אינצ'ים ואפילו השתתף בכל מני אוספים, אבל אושוורת' הוא אמן שמתמסרים אליו, ששיר אחד ממנו לא מספיק, צריך לפחות 30 דקות בכדי באמת ליהנות ממנו - מדובר ביוצר של אלבומים; סינגלים של קאסיוטון אף פעם לא יככבו במצעדים - הוא עושה מוזיקה עדינה, חריגה ואישית מידי. גישת העשה-זאת-בעצמך שלו נשפכת מכל כיוון והמלודיות שלו מסוכנות מכדי להכניס אותן לפריים טיים.

במרץ יצא "Advance Base Battery Life" שהוא בעצם אסופה של שירים שהוקלטו בין 2004 ל-2007. רובם יצאו כבר בדרכים המגוונות שציינתי למעלה, אך הגיע הזמן למצוא אותם במקום אחד בכדי שנרגיש שכל השנים האלו אושוורת' בעצם הכין עוד אלבום ממנו הדליף טעימות. באפריל קיבלנו את "Vs. Children", אלבום האולפן החמישי, שמפוצץ בחומרים חדשים ומביא את הבעיה הנוכחית בחייו של אושוורת': נכון, הוא בן 32, אבל הוא לא ממש רוצה ילדים. לפחות לא עכשיו. תעזבו אותו בשקט ותנו לו להתרכז באהבה.

נתחיל ב-"Advance Base Battery Life" כי הוא אלבום פחות חשוב. חוץ מזה, על חלק גדול מהשירים שבו כבר כתבתי במיקסטייפים השונים שמתפרסמים פה. מה שהכי בולט באוסף הנדירויות הזה, הוא הגיוון של אושוורת', ההתפתחות שלו תוך זמן קצר יחסית והשימוש הנכון והתמידי שלו בזמרים נוספים שהם לא הוא. כך למשל, שירים כמו "Lesley Gore On The T.A.M.I. Show" או "White Corolla" שבמקור הוא שר, מקבלים נפח חדש לגמרי ואווירה חמימה בהרבה כשזמרות שבריריות עם קול טהור מחליפות את הקול הצרוד שלו. לחילופין, כשהוא מחליט לשיר את הקלאסיקה שלו, "Holly Hobby", בקולו שלו , בניגוד למקור הנשי, השיר מקבל מימד שלם של ניכור גברי טיפוסי.

ב-"Old Panda Days" אושוורת' מארח את ניק קרוגוביץ' מ-No Kids וביחד הם יורדים לעומק הבדידות והסטוצים באופן מבריק; ב-"It's A Crime" איש הקאסיו מברך לשלום את הגיטרה האקוסטית ומסביר למה דווקא הוא יותר טוב "בשבילה" מכל אחד אחר; ב-"Hot Boyz" הוא חובר לדיר נורה וביחד הם דופקים קטע היפ-הופ שמצליח להרטיט ולדכא בו זמנית ואפילו יש שתי גרסאות כיסוי לברוס ספרינגסטין (ונראה אתכם אומרים שהגרסה המינימלסטית הזו ל-"Streets Of Phildadelphia" לא חודרת לכם מתחת לעור ומכאיבה).

אמנם מדובר באסופת נדירויות, אבל "Advance Base Battery Life" הוא לא אלבום למעריצים בלבד (למרות שעוד לא פגשתי מישהו שמחבב את קאסיוטון והוא לא מעריץ שרוף). מדובר בריליס מצוין עם שירים מרגשים ולא מעט רגעים מבריקים - או לפחות ככה חושבים עד שמכניסים למערכת את "Vs. Children" ומבינים כמה שמדובר באלבום מדהים ושוכחים את כל השאר.

בארבעת אלבומי האולפן שקדמו ל-"Vs. Children" אושוורת' השתנה; בעיקר מוזיקלית, כי הטקסטים שלו תמיד סבבו את אותם הנושאים באיכות מירבית. בהתחלה, הוא עשה מוזיקה די קשה עם קאסיו בלבד. הוא שילב כל מני רעשים, הקול שלו לא תמיד היה מובלט וברור וזה באמת היה נשמע כמו מוזיקה של מישהו שכואב לו להיות לבד ולכן הוא מוציא את המיץ מהקסיו המסכן שלידו.

עם הזמן, קרה לאושוורת' מה שקורה לכולם והוא התרכך קצת, הפך לקונבנציונלי יותר, וב-"Etiquette" שהזכרתי למעלה הוא אפילו התחיל לשלב כלים נוספים וחיים. אין לי ספק שתמצאו לא מעט אנשים שיגידו שהוא התמסחר, מכר את נשמתו לשטן ומה לא, אבל האמת היא שאושוורת' פשוט הולך ומשתבח; המלודיות כובשות יותר, המוזיקה מורכבת יותר. עם ההגעה ל-"Vs. Children", קאסיוטון כבר לא יוצר מוזיקת קאסיו. כלומר, הקאסיו הוא כלי ביצירה, אבל הוא רק עוד נדבך בתוכה; בין התופים, האלקטרוניקה, הפסנתר ועוד. באופן ישיר, המוזיקה רק מרוויחה מכל העושר הזה, והאלבום הוא ללא ספק היצירה השלמה ביותר של קאסיוטון. כן, היו שירים לא פחות טובים באלבומים הישנים יותר, אבל בשום ריליס לא היה רצף שכזה והגיון כה שלם בין השירים השונים.

אולי הסיבה לשלמות הזו היא סיפור המסגרת הרופף שמצוי בשם האלבום ובו אושוורת' נלחם בילדים, או יותר נכון, בתקלות שעלולות להביא כאלו לעולם, ובחברה והמשפחה שמצפות לרבייה. "Killers", השיר שממנו נלקח המשפט בפתיחת הכתבה, הוא כנראה השיר הישיר ביותר בנושא והוא מכיל שורות נוספות כמו "עד שאתה מת/ זה הזמן שבו את הורה/ עד שאתה מת" ו-"אוי אלוהים/ מה אם היתה לנו תאונה/ אוי אלוהים".

כמובן שיש עוד שירים באלבום, ולא כולם סובבים תינוקות. שני הקטעים הפותחים למשל, מתעסקים בפשע ובחוק - הראשון, "Tom Justice", הוא שיר מסוג שאושוורת' מעולם לא כתב ומגולל את סיפור הבריחה מהחוק והתפיסה של טום ג'אסטיס
ו-"Optimist Vs. The Silent Alarm" הוא אולי השיר עם המקצב הכי אופטימי בקריירה של אושוורת'.

אבל, בשורה התחתונה, השירים של אושוורת' - בין אם הם על ילדים, עבריינים או טרנסקסואלים בלי טבעת על האצבע - הם תמיד, בסופו של דבר, על רומנטיקה ועל הרצון להיות בזוגיות מושלמת תוך כדי כמה שיותר התנסויות וחוויות. כשהדבר המושלם הזה יכנס לו לחיים, אולי גם הוא ירצה ילדים - למרות שאני ממש מקווה שלא. ילדים זה באסה אחת גדולה. הם ממש מלוכלכים.


קאסיוטון פור דה פינפולי אלון, "Advance Base Battery Life"
קאסיוטון פור דה פינפולי אלון, "Vs. Children"
(Tomlab)