דבר נקי

אמינם, ללא ספק מייצג ההיפ הופ הגדול ביותר בעשור (ולעת עתה במאה הנוכחית), הוא אשף של מילים, איתן הוא משחק ומרכיב מחדש, אשף של פלואים שלעולם כך נדמה לא נגמרו לו, וכן, כן אחד שיודע מה אפשר לעשות עם פרובוקציה רותחת כשהיא נופלת לך מהידיים ישר על הראש של האנשים האלו שאוהבים לפחד מפרובוקציות – המדיה.

בכל החזיתות האלו, מרשל מאת'רס יצא גדול. גדול אולי יותר מכפי שנפשו השסועה, הקוטבית והמסוכסכת יכלה להכיל וככל שהתקשה להשלים עם זה האלבומים שלו השתפרו. לא בכדי “The Marshall Mathers LP”, שבא בעקבות הבום הגדול שראפר לבן הפיל בעולם שחור, היה הטוב ביותר שלו. אח"כ הוא התחיל להנות מזה, לקחת את זה רחוק יותר, קיצוני יותר ותמיד – וזה יאמר לזכות מי ששבר את קללת ונילה אייס – תמיד שמר את זה אמיתי.

אמינם הוא אחד מהאנשים הכנים ביותר שנכנסו לתא הקלטה. גם כשהוא בשירי הדאחקות, שירי האימה ובטח בשירי הטראומה הוא נותר עומד. לכן לא מפליא שהוא לקח פסק זמן של חמש שנים אחרי "Encore”, אלבום די מחורבן יש להודות. חמש שנים הן נצח. הרבה נשכחו גם אחרי שנתיים, בטח שלוש. אבל לא אחד כמו אמינם. עם הכסף שיש לו הוא בקלות יכול היה לקחת עוד חמש ולבזבז להן את האמא ועדיין היו אנשים שיחכו לאלבום שיוציא. כאלה שהתרוצצו כמו עכברים מסוממים ברחבי הרשת בחיפוש אחרי הקטעים של “Relapse”, אלבום הקאמבק של האיש שכבר לא מחמצן ודופק את הראש.

כן אמינם סחי. בלטה. והאוקסימורון הזה מיושב יופי יופי באלבום החדש, שניזון עדיין מהחומרים שהראו למרשל את הדרך החוצה מ-8 מייל: שערוריות שמקורן בהתמכרויותיו השונות. חמש שנים במהלכן האיש סגר את עצמו בבית בדטרויט והתחפר בתוך בקבוקי תרופות שנגמרו מהר מדי. לאחר כמה ניסיונות גמילה, אמינם יצא נקי, אבל לא בלי לספר לנו כמו מאדרפאקר איך זה מרגיש כשאין לך איך לברוח מעצמך. ולא בלי – נוכח נפשו הפסיכופטית הידועה לשמצה – לעשות את זה מבדר. כי אמ, במילים שלו, הוא בנזונה של בדרן שמסתתר מאחורי דמעה של ליצן. ועכשיו, כשהוא סחי - טוב, רק דופק שאכטה פה, שאכטה שם - לא שותה לא בולע לא נדלק, נכבה, צולל, או ממריא לשמיי הפלורסנט של תרופות המרשם - הוא מביא בעיתוי הנכון את האלבום הנכון מבחינתו. אלבום שמעבר לחשיבות התרפיוטית של אמינם, שנפטר מפרסונת הסלים שיידי שלו, הוא גם סוג של קאמבק לאחד קראו אותו פעם ד"ר דרה, שחתום כאן כמפיק ולעיתים כמפיק שותף על כל אחד מהקטעים ב-"Relapse". ועכשיו, מניאק מי לא ישמע, הא?

אז האלבום, כמו כל אלבום קונספט נפתח בבום. מקנולטי ה- The Wire”" סדרת הטלוויזיה הכי אמינמית שהייתה איי פעם – הוא הרופא שמשחרר את מרשל, נקי לעולם. ואז כמובן, הכל מסתבך. חמשת הקטעים הראשונים של האלבום הם פתיחה א-לה חיל האוויר שלנו – נקייה, מהירה, רועדת טיפה ומדויקת. רק שבניגוד לחיל החזק במזרח התיכון, גם מורגש הרעב. אמינם, בשירים כמו "3AM" (אחד מהטובים שלו אי פעם), "Insane", ואפילו בנושא שחוק כמו האמא הדפוקה שלו, מצליח, בעזרת הרעב של להיות סחי, למצוא זווית מטורפת וחדשה, גם בפלואו וגם במילים. בחמשת השירים האלו אפשר לשמוע מה קורה כשראפר מחונן ועתיר כישרון פוגש את הביט הנכון בזמן הנכון. אש. עד כדי כך שהוא עולה על הביטים של מי שנחשב עדיין לגדול ביותר בכל הזמנים של ההיפ הופ. הביטים של דרה - מבריקים, צלופחיים, אפלים, צנועים ככל שיהיו - עומדים בצל של הראפר המטורף הזה, שליתר ביטחון גם צרף את המילים שלא יהיה הספק הקל ביותר שהוא אכן אמר את זה. והוא אומר את זה. כמו שרק אמינם יכול. דאם, הוא עצבני.

הנפילה מגיעה ברצף של שלושה שירים בז'אנר ה"בסדר" שיוצאים מעפנים לגמרי אחרי פתיחה כזאת. הביטים מתגלים בסתמיותם ואמינם נגרר אחורה לדברים שכבר שמענו ממנו לעייפה, מנסה להצחיק וזה לא הולך, מנסה להפחיד אבל ראבאק, אף אחד לא באמת מאמין לו הוא ייקח טרמפיסטית ויהרוג אותה, נכון? האמונה חוזרת כשהוא חוזר לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו כאן – “Medicine Ball”, אחד מהשירים הטובים שהוציא אי פעם. כזה שנכנס פעם נוספת בכריסטופר ריב והעובדה שהוא מת לא מפריעה לאמינם, שמראה מה קורה לבנאדם שלוקח יותר מדי סמים, ואז לוקח עוד יותר.

מהקטע העשירי באלבום הנפילות הן מינוריות. אמינם לוקח אותנו במעלה 12 הצעדים שלו חזרה לעצמו. והפעם, כאמור, הוא כנה יותר מאי פעם. האב החורג שהתעלל בו מינית מקבל בו תיאורים גרפיים לא מחמיאים במיוחד, אלו שמסבירים את ההומופוביה המוצהרת שלו. הפעם אין אורחים, זה העולם של מרשל ורק הוא, יכול לכונן אותו, לחיות בו, לשרוד ולספר עליו בכזה כישרון, אלוהים כמה כישרון יש לו.

חופשי יש פה קלישאות, בכל זאת, האיש אמנם הפסיק עם הסמים אבל לא נהיה סטאר פתאום. הוא עדיין מדבר אמריקנית לאמריקאים ואם יש משהו שאמריקאים אוהבים יותר מפסיכופטים במסיכה מאחורי סורג, זה פסיכופט שחזר להיות נורמלי. סוף טוב. ואצל אמינם הרע מעולם לא היה טוב יותר. ככל שרע לו הוא נהיה טוב יותר בחמש השנים שחלפו, אם להאמין – וחופשי קשה להאמין לעיתים – למה שהוא אומר, הוא שרד גיהנום. וחרף מגרעותיו הלא מעטות, "Relapse" הוא יופי של גיהנום. מעניין מה יקרה לו באלבום הבא, כשכל הנושאים אליהם הגיע בעקבות אורח חייו ימוצו. כי לאחר השגעת שמתרוצצת פה חופשי לגמרי בחלק ניכר מ-20 הקטעים כאן, יהיה מעניין לשמוע את אמינם מתחיל לדבר באמת על נושאים אחרים. לכאן – הגיהנום של חייו – הוא כבר לא יוכל לחזור יותר, לא אחרי כזה אלבום.