ילד מותר

העשור עוד מעט מסתיים וחובב ההיפ הופ המותש והמופצץ אינו יכול שלא לתהות כי כבר די הרבה זמן לא יצא אלבום בכורה שיכול להכיל בתוכו את המילה הנשכחת והמאובקת הזו – קלאסיקה. אני יודע שזה הכי ניינטיז לייחל לאמן, כל שכן ראפר, שאשכרה יבין את ההזדמנות שנפלה לידיו ויביא אותה באלבום עם סאונד ותוכן, לא יתקתק איזה אוסף שירים רנדומלי שהועמד על כרעי תרנגולת סביב איזה להיט בראש לילדים בני 13 בלי אחד. לעזאזל, סוף העשור כבר כאן ואפשר לספור על יד אחת את האלבומים האלו שניקח אותם לעשור הבא. קוואסימוטו, Reflection Eternal, לופה, קנייה ואתם יודעים מה, נכניס גם "Original Pirate Material" של הסטריטס בשביל להעלות חמישייה למגרש. זהו. עשור שלם וזוהי בשורתו. בין אם תרצו ובין אם לא, אף פעם לא שאלו אותנו. אז זהו שלא. כי קרוב לשנתיים כל בלוגר וצייצן היה שותף בעל כורחו לצונאמי ההייפ סביב בחור צנום מה קוראים אותו Kid Cudi.

ממש כמו בשיר של סטיבי וונדר, קאדי הגיע לעיר הגדולה ומשם השמים עלולים להיות הגבול עבור גיבור מעמד הפועלים החדש שהרגע ירד מהאוטובוס עם חלומות גדולים ומחברת קטנה מלאה בחרוזים. סקוט ראמון סוגירו מסקודי אמנם לא נולד בלב מיסיסיפי אבל הגיע מקליבלנד, סוג של בית שאן במונחים אמריקאים. אבא מת, התמקמות מחדש בברוקלין, התנסויות בפסיכדליה, קשרים עם איי-טראק והחתמה בלייבל שלו, אי.פי. מטורף וכמה מיקסטייפים לא רעים בכלל, תשומת לב מקנייה ווסט ומיד אחר כך מגיע העולם למחוא כף ב- "Day 'n' Night", אחד מהשירים האלו שגורמים לבחורות לרוץ אל הדי ג'יי ולשאול אותו מה זה.

אז אחרי שירים לא פחות, ולפעמים אף יותר, מהלהיט ההוא כמו "Embrace The Martian", "50 Ways to Make a Record" והשיר שהוריד אותי לברכיים "Cleveland is the Reason" קאדי מוציא את האלבום הבכורה הרשמי. ובמקרה שלו, לאחר אינספור דחיות, שינויי שמות שירים, שמות של אורחים ועטיפות שונות, "Man On The Moon: The End of The Day" יוצא לאור. ועוד במוטאון, אותה חברה שסטיבי - מי שסיפר את כל הסיפורים כולם כשזה מגיע לאדם שחור שחולם ועושה מוזיקה - מוציא בה את המוזיקה שלו עוד מהיום הראשון.

סוף היום של קאדי נשמע כמו התחלה חדשה לאיש הזה על הירח של קליבלנד. לא, זו לא יצירת מופת. אף אחד לא באמת חושב או מאמין או אפילו מקווה שתבוא אחת כזו בעשור שניסה בכל כוחו להמציא את עצמו אבל גמר בתור עבד לטכנולוגיה. מה שכן, קאדי הכניס כאן את הנשמה שלו לעניינים. רגש והרבה. כאב והרבה. תפיסה קונספטואלית של אלבום של מישהו שיש לו סיפור לספר, חלום להגשים, מוזיקה לעשות. אני מניח שהקרבה היחסית לעולמו המסוייט של קנייה ווסט והשתתפות פעילה ב-"808", אלבומו האחרון, לימדה את קאדי שיעור או שניים על איך לעשות את זה כשרוחות ההייפ מנשבות בגב ומיבשות את זיעת העבודה הקשה.

קאדי מחלק את זה לחמישה חלקים. קומון, עוד אחד שעולה באסוציאציות הראשונות ביחס לאלבום הזה, הוא הקריין שמעביר אותנו בפרקים בסיפור הפרסונה של קאדי, המאד פינק-פלוידית-בקטע-הטוב-של-הלהקה. החלק הראשון מכניס אתכם לחלום שקאדי מגשים אותו כמו גבר חרף הסיוט שבו. ככה פותחים סיפור. הוייב אפל, כמובן חללי אבל יותר במובן הקובריקי מאשר "גברים בחלל".

"Soundtrack to My Life" הוא השיר שתיקחו אותו אתכם באיי פוד להליכו בלילות חסרי התכלית בעיר. החלק השני שנקרא "Rise of the Night Terrors" הוא לטעמי הטוב ביותר באלבום הזה. פה קאדי זורח כמו ירח בשמיים עכורים ומוציא מעצמו את הדברים האלו שמפרידים בין האמנים, לאלו ההולכים אחריהם."Solo Dolo (Nightmare)" הוא השיר של האלבום הזה; "Heart of a Lion" מספר בכנות עם קורטוב שחצנות מבוישת את הסיפור של הילד שמכלה את לב הארי המפעם בו; "My world" המפואר נשמע מעולה חרף העובדה שקאדי לא זמר והרבה בזכות בילי קארבנס שמתארח. אימייל ופליין פאט הם השמות שצריכים לעקוב אחריהם כשזה מגיע להפקה מוזיקלית עם מוזיקה ולא רק ביט. שניהם יצרו כאן אווירה ייחודית מספיק, כזו שעוזרת לקאדי – שוב, חרף מגבלותיו, כמספר סיפורים וזמר - לזרוח ולבלוט החוצה. המוזיקה פשוט נשמעת שלו ולא איזה רשימת מכולת של מפיקים.

החלק השלישי רוכב על הלהיט Day 'n' Night שקצת נמאס ברצף של האלבום, אבל " Sky Might Fall" מרים פה את העניינים עם התופי קנייה וסט האלו שמהדהדים גם באחרון של ג'יגה. אולי שארית מ”808” אולי לא. לבטח שיר מצוין. אחרי זה מתחיל איזה וייב מוזר של משהו בשביל הבנות שקצת תוקע את האלבום וחותך לכיוונים - איך נקרא להם - רדיופוניים. כי אם עד עכשיו קאדי כיוון בעיקר למה שיש לבנאדם בין שתי האוזניים שלו, כאן הוא מכוון למה שאין לעורכים המוזיקליים ברדיו. צמד ההפקה המעולה Ratatat שקשה לתפוס אותם בנפילה מחזירים את קאדי לאודיסיאת החלל שלו בקטע מופרע בעל השם ההולם "Alive (Nightmare)". הסינגל "Make Her Say" עם קומון וקנייה מלבד קליפ חביב לא משאיר שום טעם של עוד בפה, והסימפול של גאגא בו הוא לא יותר ממחווה היפסטרית שקורצת מרוצה מבבואתה במראה. קומון אגב, מביא את אחד מהבתים הגרועים שלו מעולם.

וכאן האלבום מתחיל לאבד קצת גובה. אמנם MGMT נכנסים בקטע 13, אבל האינטנסיביות שאימייל הביא כאן לאורך כמעט כל האלבום ("Cudi Zone" הוא דוגמא מצוינת נוספת) מתאווררת יתר על המידה עם עוד כמה שמות וקאדי מתחיל לחפש את עצמו יותר מדי. וזה טיפה מעייף.

אבל בסך הכל יש כאן סיפור. לא גאוני חלילה, או משהו שעוד לא שמענו, אבל כזה שיודע להחזיק אותך קצר. לרגש. לגרום לך לחפור כמו פעם ברשימת הקרדיטים ומעורר רצון לקרוא עוד על השירים. והיום ברוך השם יש איפה. בזכות המקומות האלו וקהל מאמינים שמצייץ שירים שלו ללא הכרה, קאדי עלול להישאר כאן גם בעשור הבא. רק שלא יתחיל להאמין על מה שכותבים עליו אנשים שכמותי וימשיך לעשות את מה שאנשים כמוהו צריכים לעשות – מוזיקה. כי יש לו אחת כזו בלב שלו.