מצעד לצד

(2009)

זה קצת מוקדם להחליט אם הסולו של ג'וליין קזבלנקס בכלל ראוי להכנס לרשימת אלבומי העשור. בסך הכל, האלבום רק ירד לאייפודים לפני איזה שש דקות. אין לדעת איך ואם הוא יעמוד במבחן הזמן ואיזה סוג של אימפקט יהיה לו על העולם. לכן, זה אולי לא הכי הגון להכניס אותו במקום אלבומים אחרים שלא נכנסו למצעד שלי כמו השניים של ארקייד פייר, ג'אסטיס או הוט צ'יפ, אבל עם רגשות לא מתווכחים והדבר הנכון היה לתת ל" Phrazes For The Young" מקום של כבוד ספקני בסוף. תכלס, לא נראה שאצטער על כך.

(2006)

מעבר להיותו אחד מאלבומי ההיפ-הופ המעניינים והמוצלחים שאי פעם הוקלטו, הבכורה של ספאנק רוק יכולה גם לזקוף לזכותה לא מעט השפעה (איפה היו סנטיגולד או אמנדה בלאנק בלי ספנק רוק? איפה היה ההיפ-הופ האמריקאי היום בלי העתקות מההפקה המושלמת של Xxxchange) וגם את היכולת המרשימה לריחוף בין סצנות. כולם הרי הזיזו את התחת לצלילי "Bump" - מילדי האינדי מוקפדי ההליכות ועד נערות ההיפ-הופ הקלילות. בואו נגיד שכל ילד תערובות שנולד מאז 2006 ומתהדר באפרו וחליפת וינטג' חייב את חייו לספאנק רוק.

(2008)

הבלק קידס הם ההרכב החדש המלהיב ביותר של סיום העשור. בשנתיים האחרונות הם מיקמו עצמם כמבריקים טקסטואלית, גאוני מלודיות ומומחי שמחת חיים שנשאבת דווקא מכיוון שברון הלב. האמת, הילדים האלו היו יכולים להגיע גבוה יותר במצעד אם היו ממשיכים עם רוח העשה זאת בעצמך של אי-פי הבכורה שלהם, "Wizard Of Ahhhs", ולא לוקחים את ברנרד באטלר להפיק אותם ולשייף להם את הקסם. אבל אם זה מה שהיה צריך להקריב בכדי שהלהקה המעולה הזו תגיע להמונים בחסות לייבל ענק, אז אי אפשר שלא לקבל את הליטוש בהבנה.

(2005)

בניגוד לאחרים, אני עומד על דעתי ש"Kala", האלבום השני של M.I.A' הוא כאב ראש של אלבום והיצירה המופתית שלה הוא דווקא אלבום הבכורה. "Arular" הוא לא רק משהו שלא נשמע כמותו לפני יציאתו, הוא גם משהו שבניגוד ל"Kala" לא גורם לי לרצות למות מעיוורון הנהרות, או ממה שלא תהיה היום המחלה הפופולרית ביותר בסרי לנקה.

(2001)

הופ סנדובל היא הבחורה עם הקול הכי מלטף בעולם. היא היתה קראש האינדי הראשון שלי והיא סחבה עצמה עם המון סטייל גם אחרי מאזי סטאר ושנות ה-90. האלבום הזה קיבל ממני בחצי הראשון של העשור משהו כמו חצי טריליון האזנות, ובכל אחת ואחת הבנתי מחדש כמה שהאישה הזו מדהימה.

(2005)

עד השנה שעברה הייתי משוכנע בכך שדווקא צמד האלבומים "Niño Rojo" ו"Rejoicing In the Hands" הם היצירות השלמות ביותר של דבנדרה בנהארט, אבל עם הזמן הבנתי שדווקא דבנדרה של אחרי ההצלחה - זה שעושה מלא כיף, שטויות ונסיונות; זה שמתנהג כמו רוק סטאר; זה שהולך לישון עם נטלי פורטמן או לינדזי לוהן או כל בחורה אחרת שמסוגלת למצוא עצמה בבלוג של פרז הילטון - הוא הדבנדרה האהוב עליי, ו"Cripple Crow" הוא האלבום שהכי מסמל אותו.

(2004)

"קיטצ' סובייטי" הוא השיא של רג'ינה בכל המובנים. עד אליו היא הייתה בעלייה וממנו היא בירידה. הטוויקים והקליצ'ים בשירה שלה מושלמים, הכתיבה מדהימה. רג'ינה לא פחות מאלוהית פה.

(2007)

מכל הסיבובים שלקחו הליארס בשנים האחרונות - כולל השלב שבו הם התחפשו ללהקת Pאנק תל אביבית ששרה בעברית - האלבום שנושא את שמם הגיע בשלב שבו השקרנים הללו כבר ידעו בדיוק מי הם ואיך הם צריכים להשמע. לא ברור איך אין סביבם יותר רעש.

(2002)

בתחילת העשור קינגז אוף קונביניינס תבעו את המושג "שקט זה הרעש החדש" ואחריו הגיע מבול הפולק והסינגר-סונגרייטרס העדינים. אבל לזוג הלוזרים הנורווגים האלו - שלא היה אכפת לי אם מישהו היה מטביע אותם באיזה קרחון לפני שהיו מגיעים לגיל הבגרות - אין מושג מה זה באמת שקט, או איך פסטורליות אמיתית מרגישה. לאלבה נוטו וריושו סקמוטו יש. ועוד איך. במוזיקה שלהם כמעט ולא קורה כלום, היא מונוטונית ושקטה עד כדי גיחוך, ועדיין, אין דבר יפה ממנה, באופן הטהור ביותר של המילה "יפה".

(2007)

אלבום הפריצה של אוקרביל ריבר אמנם היה "Black Sheep Boy" ב-2005, אבל אף אחד לא היה מוכן לפופיות המתפרצת של "The Stage Names". עד היום אי אפשר לשמוע אותו מבלי להזיז את הראש באופן מטופש ומרוצה מעצמו.

(2006)

"אלוהים אמר: הנה העתיד שלך/ הולך לרדת גשם" אומרים הת'רמלס בשיר הפתיחה של אלבום הקונספט האפוקליפטי הזה, שלמרות הציניות שלו, כמעט והפך אותי לאדם מאמין.

(2008 / 2005)

שני האלבומים האלו, שמחבקים את יצירת המופת המפוצצת של ההולד סטדי, "Boys And Girls In America" (זהירות, ספויילר - האלבום הזה יחזור בשבועות הבאים במקום גבוה יותר במצעד) הם משהו שכל מי ששמע אותם לעומק לא נשאר באותו המקום בחיים. קרייג פין, כהרגלו, גורם לחשוב, לנתח ובעיקר להתרגש. "Separation Sunday" הוא הממשיך הישיר של הבכורה "Almost Killed Me" והאלבום שהראה לעולם שההולד סטדי היא להקת הבארים הטובה בעולם; "Stay Positive" הגיע שנה שעברה וסיכם את שלושת האלבומים שקדמו לו באופן שרק המעריצים הישנים יכלו להבין. שני האלבומים זהים באיכותם, ובגלל זה לא הצלחתי לבחור בניהם. שילמדו לחלוק.

(2008)

אם בעשור הקודם ג'ייסון פירס גרם לי לרצות להיות נרקומן, בעשור הנוכחי הוא איכשהו הצליח להפוך את דלקת הריאות (שקדמה ליציאת האלבום) למשהו אטרקטיבי. יכול להיות שמדובר באיש עם הכי הרבה רגש בעולם.

אם מאש אפ היה חולצת טי-שירט, אז גירל טוק הוא אלפיים ילדים סינים שעובדים בתת תנאים וכמו שאתם יודעים, העשור הזה לא ריחם על העולם השלישי. ברגע שבונו נעמד לצידם פשוט איבדנו עניין. בגלל זה, מה שגירל טוק עושה הוא קצב מבלבל, טהור וחדשני. הוא מצפצף על החוקים הישנים ופשוט דואג להרקיד את ילדי המערב - הרי מה סך הכל חשוב לנו? שיהיה כיף.

(2008)

השנים האחרונות של העשור בהחלט היו בכיס של החבורה הזו. בין דירהאנטר לאטלס סאונד ללוטוס פלאזה הם לא נחו לרגע . בעצם, החבורה האפית הזו מורכבת ממה שאלון גל היה מכנה "אלופים", ו"Microcastle" הוא פסגת היצירה שלהם.

(2006)

אני לא יודע מה יותר מרשים: האופן שבו האלבום הזה השפיע על המוזיקה האלקטרונית בעולם, או העבודה שהוא גרם למסכות עם מקור ציפורים להראות מגניב.

(2007)

הרבה אנשים אוהבים להגדיר את היצירה שלהם כמשוגעת, כפורצת גבולות או כמרעידת עולמות. במקרה של דן דיקון ככלל, ושל "Spiderman of the Rings" בפרט, אי אפשר שלא להודות שמדובר באמת לאמיתה. אני אפילו לא יודע איך להסביר את מוזיקת הספיד-צ'יפמנקס הזו שדיקון עושה בפסקה כזו קצרה. סביר להניח שאם אתם מכירים את האלבום תבינו לבד.

(2006)

מי היה מאמין שהשיט הצועני יחדור גם לאינדי? בטח שלא אני. ואלוהים, בהתחלה היה לי כל כך קשה לצאת מהארון ולהודות שזאק קונדון הוא חתיכת יוצר מדהים.

(2008)

זה בלתי נתפס כמה שליל ווין, וויזי בשבילנו, יכול להיות טיפש ומבריק בו זמנית. האיש הכניס - כנראה בכלל מבלי לדעת שהוא עושה זאת - את הפוסט-מודרניזם היישר לבטן הקשוחה של ההיפ-הופ. הוא חושב שאפשר לחרוז מילה בעצמה, חצי מהמשפטים שלא לא ברורים, הוא מכור לסירופ לשיעול, אין קשר בין השורות שלו, הוא זורק טונה של רפרנסים לתרבות הפופ, הוא פי מיליון יותר סקסיטס ובור מכל ראפר אחר ועדיין - האיש יודע לשבת על ביט באופן חסר תחרות, להוציא מיקסטייפ כל ארבע דקות, תמיד לחדש במשהו ופה שם אפילו לגרום לנו לחשוב.

אבל אתם לא צריכים את המילה שלי - בשיתוף הפעולה עם ג'יי-זי שנמצא באלבום הזה, ג'יגה פחות או יותר מכתיר את ויין כממשיך דרכו, וכשיש כזה מכתב המלצה ביד, חייבים לקחת ברצינות את המשפט "ובפעם הבאה שתזכירו את פאק, ביגי וג'יי-זי, אל תשכחו את וויזי".

(2002)

האלבום הטוב ביותר של סיגור רוס הוא "Ágætis Byrjun" שיצא ב-1999, אבל בגלל שבכל מקום שהוא לא איסלנד, האלבום יצא בכלל בשנת 2000, מקומות מסוימים החליטו לכלול אותו בסיכומי העשור הנוכחי ולהתעלם מהעובדות. בכל אופן, סיגור רוס עדיין היו חלק חשוב למדי בעשור הזה, ואלבום הסוגריים שלהם, שלקח אותם למחוזות ההרפתקניים ביותר שאי פעם היו בו, הוא גם יצירה חשובה, אפית וסוחפת.

The Arcade Fire - Neon Bible
(2007)

Beach House - Devotion
(2008)

Blonde Redhead - Melody Of Certain Damaged Lemons
(2000)

CSS - Cansei De Ser Sexy
(2005)

Casiotone For The Painfully Alone - Vs. Kids
(2009)

Electrelane - No Shouts, No Calls
(2007)

The Flaming Lips - Yoshimi Battles The Pink Robots
(2002)

Hot Chip - Made In the Dark
(2008)

Jay Reatard - Watch Me Fall
(2009)

Jens Lekman - Night Falls Over Kortedala
(2007)

Justice - Cross
(2007)

Rock Plaza Central - Are We Not Horses
(2006)

Yacht - See Mystery Lights
(2009)

Yo La Tengo - Summer Sun
(2003)

Wilco - Yankee Hotel Foxtrot
(2002)

William Basinski - The Disintegration Loops
(2002)