ימי הטום

כדאי שנזיז את זה מדרכנו כמה שיותר מהר: כן, אני אוהב את טום ווייטס, אבל לא, אני לא מסוגל להקשיב לכמעט שבעים אחוזים מהשירים שלו. לא באמת מעריץ, תאמרו, ומבחינה מסוימת המסקנה שלכם מחזיקה מים. רק שאת שלושים האחוזים שאני כן מסוגל לשמוע, אני לא סתם אוהב. אני אובססיבי לגביהם.

זה לא הכל. כשמבקשים מחובב טום ווייטס ממוצע לבחור את האלבום האהוב עליו, הוא בוודאי ילך עם Small Change, Swordfishtrombones, One from the Heart, או Rain Dogs. במחשבה שנייה, האמת שאין לי מושג עם מה הוא ילך, אבל יש לי השערה די טובה עם מה הוא לא ילך: השניים הראשונים, Closing Time המופתי ו-The Heart Of Saturday Night המופלא. אני גם מניח שקיימים לא מעט אנשים שאהבו, אוהבים ויאהבו את טום ווייטס ומסוגלים לחיות עם שני האלבומים הראשונים ועם כל השאר בסימביוזה מסוימת. אבל אני - לא.

כשחושבים טום ווייטס לא חושבים טום ווייטס של שני האלבומים הראשונים – הבחור ההוא, הרגיש והרגוע ליד הפסנתר, ששר שורות קלישאתיות, כמעט פארודיות על אהבה ושיברון לב. חושבים על ווייטס של כל מה שהגיע אחרי אותם אלבומים. זה שמצית סיגריה עם הגרון, זה שהכפיל את המשקה שלו אבל לא את קוביות הקרח, זה שהשורות שיוצאות לו מהפה הן לא קלישאה בשום צורה, כי מעט מאוד אנשים נפלו, נופלים או יפלו כמוהו בעולם הזה. וכן, גם זה שלעתים מתבלבל בין מיקרופון, מגאפון, והמכשיר ההוא, בו המשטרה משתמשת כדי למדוד את רמת האלכוהול בדם.

עם כל אלבום – מוצלח, לא מוצלח – ווייטס החל להשתחרר ולעשות מה שבזין שלו. התוצאות, באופן לא מפתיע, נשמעו בהתאם. מאותו אלבום שני מופלא והלאה, מובטח לך שערב עם דיסק כזה או אחר של ווייטס יהיה מגוון וכל שיר יהיה שונה מקודמו (לעומת הנושא שיישאר בדרך כלל קבוע). ואני, קשה לי עם כל זה.

זה לא רק הקול שלו, שכן הנחת הייסוד שלי אומרת שהקול של הזמר צריך להיות נמוך יותר מההערכה העצמית של אלה שמאזינים לו. אבל במקרה של רוב אלבומיו של ווייטס, המוסיקה מצטרפת לקול המחרחר שלו כדי ליצור משהו מאוד אקראי שנגמר אחרי שלוש דקות וארבעים. לפעמים זה נשמע כאילו ווייטס ממש מתגרה באלה שמקשיבים לו. מעריציו האדוקים יקראו לזה אמנות. אני קורא לזה לחפש את הכפתור שמנמיך את הווליום.

ואל תטעו, הדיסוננס הזה, בין מוסיקה לה אני לא מסוגל להקשיב למילים אותם אני לא רוצה לשכוח, הורג אותי. הכתיבה של ווייטס רק הלכה והשתבחה עם השנים, ממש כמו קלישאת המשקה שוודאי הייתם מצפים למצוא במשפט הזה כעת. דילן ולאונרד כהן אולי כותבים יפה וטוב ממנו, אבל אף אחד לא כותב כמוהו. השיברון שלו הוא שיברון אחר – יותר אותנטי, יותר מחוכם, עם צ'ייסר בצד.

לאורך השנים למדתי לדלות – פרקטית ובכלל – יהלומים משלל האלבומים שלו: Muriel, Christmas Card from a Hooker in Minneapolis, Broken Bicycles מפה, Little Boy Blue, Picture in a Frame ו-Alice משם. אבל בסופו של דבר – והאמינו לי, קשה לי עם זה – כשאני רוצה טום ווייטס, אני חוזר למקורות. לשני האלבומים הראשונים.

Closing Time הוא אחד מאלבומי הבכורה הכי לא מייצגים ובו בזמן הכי נפלאים שמישהו אי פעם הצליח להרים. יתכן ולא מדובר בחכמה גדולה, שכן כל אלבום שנפתח בשיר כמו Ol' 55 דינו להיות יפהפה. אני די בטוח שאם אריק ברמן יפתח איתו באלבומו החדש, הוא בוודאי יצטרך שישה שירים לפחות כדי לחזור ולעצבן. אבל זה לא רק השיר שפותח את הדיסק הזה. כל אחד מהשירים שמאכלסים את היצירה הזו (להוציא את Ice Cream Man שובר השגרה והחינני) עובדים היטב בגשם, בחושך, בשקט. בין תו אחד של הפסנתר של ווייטס לאחר, קשה למצוא שם הרבה ציניות או תחכום, והדיכאון והבדידות מגיעים – ממש כמו הרגשות בצד השני של הספקטרום – בפורמט אחיד, פשוט וקל לעיכול.

הסיפור של The Heart of Saturday Night הוא לא שונה במיוחד. יש משהו כמו שנה בין האלבום הראשון של ווייטס לשני, כך שזה לא מפליא שהשינוי הוא לא דרסטי במיוחד – ולשם שינוי, מדובר כאן בדבר חיובי בהחלט. כשם שהעטיפה של Closing Time מראה את ווייטס בחדר חשוך עם פסנתר, כך גם העטיפה של האלבום השני – בה הוא עומד בפינת רחוב ומשקיף על לילה עירוני – אותנטית כמו מה שנמצא בתוכה. בכלל, The Heart of Saturday Night הוא אלבום אותנטי להחריד, כזה שטוב לצרוך עם הגה בין הידיים, שלוש מראות מסביב וצופר. זה אלבום דרכים נפלא, כזה שלא עוצר לרגע אבל גם לא באמת הולך לשום מקום, או מוצא את מה שחיפש.

בראיון שהעניק לרדיו הציבורי בארצות הברית לפני משהו כמו עשרים שנה, ווייטס נשאל על הטעם המוסיקלי שלו עצמו וסיפר, במשפט שטומן בחובו את רוב התורה על רגל אחת, שהוא "אוהב מלודיות יפהפיות שמספרות דברים נוראיים". אין המון דברים נוראיים בשני האלבומים הראשונים של ווייטס – פה דחייה, שם איבוד דרך – אבל בניגוד לאלה שבאו אחריהם, ואולי מספרים באופן מעט יותר גרפי סיפורים קצת יותר מלוכלכים, מלודיות יפהפיות יש גם יש. אם רק ניתן היה לשלב את המלודיות ההן עם הטקסטים של העתיד, בוודאי היו קורים שני דברים: הראשון הוא שהיינו מקבלים כאן יוצר ענק, שבוודאי היה נח על מרבד המיינסטרים. השני הוא ששמו לא היה טום ווייטס, וסביר להניח שהוא היה מאוד, מאוד משעמם. נו, מילא. קצת דיסוננס לא הרג אף אחד.