לרוב, הופעה בסופרבול היא מעין גולגולת על החגורה. סימון וי בקריירה ארוכה ומפוארת של מגה סטאר מצליח, סמל סטטוס חשוב, אות הוקרה מתבקש. החשיבות המוזיקלית היא בדרך כלל משנית לעומת זו הטקסית-מעמדית והערך האמנותי הבולט הוא בעיקר זינוק פתאומי במכירות שגם ככה עבדו יפה מאוד. ההופעה של ברוס ספרינסגסטין בשנה שעברה, למשל, האיצה בימים שלאחר מכן את מכירת אלבומו "Working on a Dream" בצורה מרשימה למדי, ואפילו אוספים חסרי ייחוד בנוף המוזיקלי של טום פטי ופרינס קיבלו נתח עסיסי מיד אחרי 15 דקות התהילה שלהם באירוע הספורט החשוב של השנה באמריקה.
ההופעה אמש (ראשון) של The Who בסופרבול ה-44 היתה, לעומת זאת, קצת אחרת. למרות שעל הנייר מדובר בעוד להקה מזדקנת שנמצאת מעבר לשיאה ועומדת בתנאי הבידור של הקרקס האמריקאי המקובל, עבור The Who מופע המחצית היה סוג של מבחן כוח לקראת העתיד, ניסיון לבדוק עד כמה כדאי לצמד שנשאר מהרביעייה ההיא להמשיך הלאה, דרך לאמוד עד כמה זה עדיין בכלל The Who כשיש צמד נגנים משלימים.
אל תפספס
הסופרבול לא קופץ בדרך כלל על להקה חצי מתה, אבל במקרה של אמש היה אפילו סיפור מוזיקלי חשוב ומעניין. סולן (רוג'ר דלטרי) וגיטריסט על ומלחין על (פיט טאונסנד), שבשנים הגדולות של הלהקה לא ממש סבלו זה את זה (דלטרי הבריון החינני הכניס בחזרה אחת בשנות ה-70 אגרוף כואב במיוחד לטאונסנד), מוצאים משענת אחד אצל השני בגיל בו הדברים מתחילים להתבהר. השלמה, הבנה, כבוד, ובעיקר עזרה מוזיקלית הדדית כדי לבטא את הסיטואציה הנוראית בה הם נותרו אחרי מותו את הבסיסט הענק ג'ון אנטוויסל ב-2002.
למרות שהתקליט המשותף שטאונסנד ודלטרי ("Endless Wire") הוציאו אחרי מותו של אנטוויסל הפך את הסיטואציה הרגשית למספר רגעים מוזיקליים מרגשים לא פחות שכללו הסתכלות מפוקחת וחכמה על העבר ועל ההווה, הסופרבול היה אמור לספק סוג של אישור רשמי להמשיך מחדש. שכן, בקיץ מתוכנן מסע הופעות, בין היתר של התקליט הטוב ביותר של הלהקה, Quadrophenia. מספרים גם שהשניים עובדים על תקליט (או על חומרים חדשים, כהגדרתם), והאצטדיון במיאמי היה סוג של תחנה חשובה בדרך לשם.
אך מעבר לסיפור מאחוריה, ההופעה עצמה זכאית להרבה יותר מציון עובר. מעריציה העיוורים ודאי היו רוצים רשימת שירים פחות להיטית מזו המקובלת בסופרבול, אבל טאונסנד ודלטרי הרטיטו לכמה רגעים את הלב המזדקן שלי והוכיחו חיוניות אמנותית שוודאי תמשוך אותם הלאה, לניסוי המוזיקלי הבא. מ-"Pinball Wizard,", דרך "Baba O'Riley" ו-"?Who Are You" ועד ל-"Won't Get Fooled Again", לתנועת הפריטה הסיבובית של טאונסנד יש עדיין עוצמה בקנה, השירים השתלבו היטב בפירוטכניקה הנוצצת, כל הצלפה של טאונסנד בגיטרה קיבלה מימד אורקולי מרהיב, ואפילו חיוך קטן עלה על השפתיים כשחלק מהקהל האמריקאי הכיר את מילות הפזמון ב-"Won't Get Fooled Again", השיר שפתח את הסדרה CSI. זו לא היתה ההופעה בלידס או אלה בוודסטוק ומונטריי, רחוק מכך, אבל אבן דרך שאין להתבייש בה בהיסטוריה הארוכה של הלהקה. זה היה כמו לראות את ההורים שלך חוזרים לחיות ביחד ומוצאים משמעות מחודשת אחד בשני.
הגיבור של הערב היה קודם כל רוג'ר דלטרי, אולי הסולן הכי פחות מוערך מבין להקות העל שזוכות למקום של כבוד בהיסטוריה של הרוק. אף פעם לא היתה לו את הכריזמה של ג'ים מוריסון או את הקול החד פעמי של רוברט פלאנט וטאוסנד עצמו השפיל אותו לא פעם, לא תמיד העריך את התרומה המוזיקלית שלו ואפילו חשב להחליף אותו עד היציאה של "טומי". גם ב-2010 היו שפקפקו ביכולת של דלטרי לסחוב מופע סופרבול מכובד, עם יכולת ווקאלית הולכת ונשחקת, אבל דלטרי הצליח שוב להזכיר, בקטן אמנם, עד כמה הוא מוזיקאי עצום. הטיפול הווקלי בשירים הישנים היה מכובד ואפילו מוצלח ביחס לאמנים בגילו. אנשים נוטים לזלזל בכך, אבל מדובר בסולן שהצליח להעביר דרך קולו את הגאוניות המטורפת של טאונסנד, דובר חיצוני של אמן מבריק שלא פעם התייחס אליו כמו אוואטסיידר שאינו שייך לאליטת הנגנים שהרכיבה את The Who, ולמרות כל זה סיפק מסגרת ווקאלית עצומה שהותירה חותם בהיסטוריה של המוזיקה.
אחרי כל זה, מה זה הסופרבול בשבילו? היה זה רק סמלי שכמה דקות אחר כך, מצאו הסיינטס את תעצומות הנפש הדרושות כדי לנצח בסופרבול ולהביא לעירם למודת הסבל, ניו אורלינס העיר בה צמחו לא מעט מהשורשים המוזיקליים של The Who את השמחה שכל כך מגיעה לה ואת הסיבה להמשיך הלאה.