הרבה לפני שהפך לסמל תרבות, זוהר ארגוב היה כתם ששימש ככלי לכל דכפין להיכנס במוזיקה המסתלסלת. זה היה הכי קל בעולם לראות את הנרקומן הזה, העבריין שריצה מאסר על אונס, ולקבוע שהמוזיקה המסתלסלת היא רעה חולה בתרבות הישראלית מוזיקה שהיא פס קול לעבריינות. לדעה הקדומה הזו היתה השפעה גדולה מאוד והיא גרמה לתעשיית הענטוזים להתבייש בעצמה על לא עוול בכפה.
כפועל יוצא מכך, המוזיקה המסתלסלת מצאה את עצמה בתהייה וטעייה ארוכת שנים שהמשיכה עד כמעט אמצע שנות התשעים. נעשו ניסיונות לכבס את המוצר ולהציג צליל נקי, אלגנטי וחף מכל פשע מין מוזיקה כזו שעושה נעים, כלום מעבר לזה. לצורך כך גויסו זמרים כמו חיים משה, אבי פרץ, אנטוניו ורונית, אלכס ואלי לוזון שהציגו חזות לבנה למוסיקה שהושחרה על ידי זוהר. השיא היה כשחיים משה, שהתחיל את הקריירה עם "לינדה, לינדה" בערבית מלאה בכבוד, פתאום שר את "כל נדרי" כאילו היה ירדנה ארזי. משה לא נעצר שם והוציא אלבום חזנות אשכנזי "ממעמקים". במקביל, זמר כמו ישי לוי, בעל אורח החיים הבעייתי, הוסתר היטב כדי לא לפגוע בתדמית המתהווה. במקומו ניצב אחיו נתי לוי, שגילם את דמות הילד הטוב.
מבחינה תקשורתית, המהלך די הצליח. חיים משה זכה להצלחה גדולה ואיתו עוד שמות חדשים שזכו לחיבוק אוהב, ביניהם הזמרת אביבה אבידן שכל קשר בינה לבין סלסולים מקרי בהחלט או יותר נכון, אופורטוניסטי בהחלט. כך, ההליכה במדבר האמנותי נראתה ארוכה מתמיד ואפילו פטה מורגנה לא נשקפה באופק. אלא שהקהל קלט את הצביעות ולא יצא פראייר. מול נסיקתו של חיים משה, זכה ישי לוי להערצה גדולה. היו שראו בו ממשיך דרכו של זוהר ארגוב לא רק בגלל השימוש בסמים אלא גם מבחינה אמנותית.
ימי המחתרות
הבום הגדול היה עם עופר לוי וזהבה בן שהפכו את הצליל המסתלסל לחריף ביותר אי פעם. הוא היה כל כך חריף שמעבר להתעלמות התקשורתית האוטומטית, גם בן וגם לוי נדחו על ידי הנהגת הצליל החדש בראשותו של יוני רועה. אותו רועה, אגב, היה אחד מאבות המושג "מוזיקה ים תיכונית" מושג שמנסה, קודם כל, לא לפגוע. הוא ניסה להציג תמונה דביקה באווירה חייכנית המלווה בכפיים של שירה בציבור בדיוק ההיפך ממה שהמוזיקה המסתלסלת מייצגת. אבל ממש כמו ההגנה שמיתנה את דרישותיה ערב קום המדינה כך אנשי המוזיקה הים תיכונית הסתפקו בשעות שידור זניחות וגטאות מוזיקליים. המקבילה המסתלסלת של האצ"ל, לעומת זאת, דרשה יותר והפילוג בשטח היה עצום. שתי תפיסות עולם התנגשו אחת בשנייה וכדורי "התאשכנזות" שרקו ליד האוזניים.
לקח עוד הרבה זמן עד שתופעת המוזיקה הים תיכונית נעלמה כמעט לחלוטין. חיים משה הבין את טעותו ולא חזר עליה יותר. הקהל סלח לו. המוזיקה המסתלסלת של היום קרובה יותר מתמיד למהות שלה מהבחינה הזאת שהיא חסרת בושה. אפילו זוהר ארגוב, שלא זכה להיכנס לארץ המובטחת, היה מרוצה מההתקדמות.