רוק מיובש

כמה טריוויאלי וזקן מצדי לקטר על הימים שלא ישובו עוד, על סצינת הרוק הישראלית הנשכחת, על הניינטיז. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", או אולי לפני שהתחלתי להחזיק רואה חשבון ולעבוד בעבודה מסודרת. זו אמנם קלישאה אבל זה נכון. פעם באמת היה כאן הרבה יותר שמח. טוב, אולי לא שמח, אבל יותר משמח. היתה סצינה. נאיבית - נכון, לואו-טקית - ללא ספק, אבל מלאת תשוקה אמיתית, ראשונית, מלאה בחדוות הגילוי.

היה את הרוקסן שהתפוצץ ממוזיקה מעולה, מיליון להקות, רובן מעפנות, חלקן מצוינות. ערבי להקות אירחו 8-9 הרכבים והתהדרו בסאונד מחורבן במיוחד, בשומרים בהמות ובתחושת אנרכיה כללית. אבל איזה אנרגיות, אלוהים! והיו עוד הרבה מועדונים: כוכים קטנים ואפלוליים שהיתה בהם מוזיקה, המון מוזיקה. בבל, למשל, מתחת לגשר מעריב – מקום קטן, דחוק. אני זוכרת שראיתי שם הופעה של פלסטיק ונוס, אחרי ששמעתי שאומרים שאנחנו מזכירים אותם. על הבמה היתה רונית ברגמן, קטנה וחיוורת, לבושת שחור ומיוסרת, זעקה בקול המונוטוני שלה, מאחורי מפלי גיטרות סמיכים "רק אם תחבק זה יעזור" ואני נשביתי בקסמיה.

אני גם זוכרת את ההופעה הראשונה של הלהקה שלי, סדרני הדשא, בתל אביב, בגדה השמאלית. הופעה שהתפוצצה עד מהרה כשהשוטרים הגיעו, ניתקו אותנו מהחשמל וצרחו את המשפט האלמותי "תכבו את התופים", שאחריו עיכבו את המתופף לחקירה או את הופעת החימום לבייבז אין טוילנד, אחד משיאי הקריירה שלנו. "אנחנו על המפה", ככה זה הרגיש, עוד תחנה בטור של להקה מופלאה, ולא סתם חור נידח במזרח התיכון.

רכישת השכלה מוזיקלית באותם הימים היתה עבודה קשה. ויקרה. שלא כמו היום, כשאלבומים ודיסקוגרפיות שלמות מועברים בלחיצת עכבר, אותי זה חייב להגיע מהמושב הנידח בו גרתי לבית התקליט התל אביבי לפחות פעם בחודש. הייתי עומדת שם שעות ומקשיבה למוזיקה, יוצאת עם 7-8 תקליטים בכל פעם, סופגת חינוך מוזיקלי מתוכנן בקפידה ממיקי קטן ומאורי דרומר, שהייתי דלוקה עליו ולא העזתי לעשות דבר בנדון.

אני זוכרת את היום ההיסטורי שבו הוא הזמין אותי להניח דיסק במערכת. זו היתה הפעם הראשונה שלי (על קו התפר במעבר מתקליטים לדיסקים) ואני הנחתי אותו הפוך כשחלקו המודפס כלפי מטה. דרומר שחרר אז את המשפט שמעולם לא שכחתי: "הפוך, ילדה. הפוך!". מעניין אם גם הוא זוכר את זה.

את מיטב כספי הוצאתי על מוזיקה. בתקופת השיא היו לי ים של תקליטים, כולל מיני EP's נדירים ותקליטים שרכשתי בחו"ל – אוסף מכובד. ולעולם גם לא אשכח איך בשכרון הטכנולוגיה המטופש שפקד את אחי ואותי (ואת העולם כולו) החלטנו שתם עידן התקליטים. איחדנו כוחות ואוספים ופקדנו את האוזן השלישית בשנקין בניסיון למכור להם כל מה שרק ירצו. את מה שלא רצו, העמדנו בקופסא באמצע שינקין ביום שישי אחד ומכרנו תוך שעתיים. הכל. אני מניחה שכמה אנשים מליטים עכשיו את ראשם בידיהם – כן, יש עוד טמבלים שעשו את זה.

הטעם המוזיקלי הלא שגרתי שלי הלך והעמיק באינטנסיביות. להקות של הלייבל אלטרנטיב טנטקלס (דד קנדיס, אליס דונאט, נו מינס נו ועוד רבים וטובים), של הלייבל 4AD (קוקטו טווינז, אקסמל דויטשלנד), זמרות כמו לידיה לאנץ' ודיאמנדה גאלאס, הרכסים כמו סוניק יות', מיניסטרי, גאן קלאב, באטהול סרפרס... אני יכולה להמשיך כך עוד הרבה, אבל נראה לי שמי שאיתי, איתי.

בסופו של דבר, כפי שאתם מבינים, אני נערה רומנטית. מביטה לאחור אל התקופה הזאת בערגה. ומה הפלא? אלו באמת היו ימיה היפים האחרונים של סצינת הרוק בארץ ולי היתה את הלהקה הנכונה בזמן הנכון. טוב, כמעט. היו גם כמה תהפוכות גורל מבאסות למדי מבחינת הקריירה שלנו, אבל זו בהחלט היתה תקופה מענגת מבחינת תעשיית המוזיקה בישראל. יודעים מה? מבחינתי. אני מדברת רק בשם עצמי.

ומה שמעניין בתקופה ההיא זה הפרדוקס הבא: למרות הלואו-טקיות הישראלית הידועה, והסינדרום המוכר בו הכל מגיע אלינו ב-10 שנים איחור (לפחות), זו היתה הפעם הראשונה שבה היינו בסינק עם העולם. המהפכה המוזיקלית הגיעה אלינו במן אמת – ואני מזכירה שמדובר בעידן בו האינטרנט היה בחיתוליו. הסצינה קרתה במקביל כאן ובבירות העולם. היתה פריחה מוזיקלית אדירה, כמעט אופורית, באותן שנים שהדהדה גם אצלנו: גם מלהקות חו"ליות ששמענו כאן, וגם ממוזיקה מקומית משובחת. מנושאי המגבעת ועד זקני צפת, היה מקום לכולם, ואיכשהו נדמה שהמיינסטרים לא היה המיין ת'ינג. רבאק, סדרני הדשא התארחו בלילה גוב, איפה נשמע כדבר הזה היום?

מוזיקה קרתה, היא לא נזקקה לתיווך ולחיבוק הדב של תקשורת ההמונים. מוזיקאים היו סלבס לפני שהמילה הזאת היתה קיימת, אבל אז, איכשהו, דוגמניות הסתפקו בלהיות דוגמניות ולא ניסו להוציא אלבומים, ובגלגל"צ אמנם כבר נבטו ניצני הפלייליסט אבל עוד טרם הפכו לעץ המבאיש שהם היום. תל אביב בעבעה מעשייה מוזיקלית בלתי פוסקת. אותנטית.

תוסיפו לזה את המצב הפוליטי האופטימי של אותם ימים, טרום רצח רבין, האינתיפאדה השנייה ועידן הפיגועים, ואת העובדה שבאמת היה כאן רעב מטורף, ואין פלא שהתקופה ההיא זכורה לטוב, לא רק על ידי. אז נכון, כל זה לא עומד בסתירה לכך שיש יתרונות אדירים בלעשות מוזיקה היום: הריבוי, הנגישות המטורפת, הקלות (הבלתי נסבלת כמעט) שביו טיוב, הרוח הגבית המסחרית שנושבת מאחורי כל כוכב שנולד, זורח ונובל. תרבות השפע ושפע של תרבות. אבל אני, כאמור, שייכת לדור הנוסטלגי, שמביט אחורה בצער, ונאנח.